מהמפגש הבהול לפני כשבועיים עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן במוקטעה, נחרת בראשי רק רגע אחד מטריד. לא הנסיעה ברחובות המלוכלכים של רמאללה; לא הישיבה במסעדת יוקרה, שמשדרת עסקים כרגיל; לא השיחה שהעניקה את הרושם שהוא באמת משתדל; לא התחושה של עיר מנומנמת, שונה לגמרי מכל דימוי שדבק בה מהצד הישראלי. הרגע שנחרת בראשי היה ממש לפני שחזרנו לתחומי ישראל.
אחרי נסיעה בשכונות ההפקר - שכונות ערביות מעבר לגדר, שהן כאילו בשליטת ישראל והרשות לא שולטת שם, ואחרי התבוננות בבתי הרפאים שמחכים להתפרצות מהפכת הנדל"ן הפלסטינית - הגענו למחסום. בדרך לביקורת ליוו את המכונית שלנו שלושה ילדים בני 10, אולי קצת יותר. אוהד חמו, הכתב המצוין שלנו בשטחים וראאד איברהים המפיק הנהדר של חדשות ערוץ 2, דיברו איתם. הם ניסו למכור לנו שטויות ואנחנו שלפנו עשרה שקלים ונתנו להם.
השעה הייתה עשר וחצי בלילה והם היו ברחוב, בין המכוניות, מקוששים פרוטות. אחד מהם אמר לנו שהוא מחברון והוסיף בחיוך: "סבא שלי היה פושט יד, אבא שלי היה פושט יד ועכשיו אני". הוא לא התלונן אלא ציין זאת בטבעיות. הרוח שלו הייתה של השלמה שקטה. עדיין לא היה בה ייאוש, כעס או זעם. אולי זה עוד יבוא. אולי לא. אנחנו נסענו והוא נשאר. מעבר לגדר.
הרוח נושבת. רוח רעה, הפכפכה, חמה ורעילה. סופת חול שמעוורת את העיניים ומחשיכה את האופק. זו רוח מזרח תיכונית שיש בה משבים מתפרצים. זה לא טייפון, או הוריקן. היא אינה עוקרת הרים, מפילה בתים או מציפה כבישים, אבל היא מטרידה ולא פוסקת. הכי מטרידה היא העובדה שהתרגלנו אליה. היא חלק ממזג האוויר.
לרוח הטרור שנושבת מהפלסטינים אלינו אין יעד מדיני ברור. אין מאחוריה מחשבה או אידיאולוגיה מגובשת. היא אינה נושאת את המסר "טוב למות בעד ארצנו", אלא "טוב למות ולא לחיות בארץ".
כמו חזאים אנחנו מנסים להבין את כיוון הרוח ואת התפתחותה. האבחנה המייאשת ביותר היא שזו תוצאה של ייאוש עמוק. לפלסטינים אין תקווה. השמאלנים חושבים שהאחריות להחזיר להם את התקווה היא של ישראל, או גם של ישראל. בימין חושבים שזו האחריות של הפלסטינים ושלהם בלבד. אבל הייאוש לא נעשה יותר נוח. הוא מחלחל.
# # #
הפיגוע של יום רביעי בשער שכם בירושלים הדליק כמה נורות אזהרה. לא בטוח שזה המעבר מגל הטרור של הבודדים לגל מאורגן, אבל חבורת הנערים הזאת באה מהעיירה קבאטיה, התארגנה כחודש והצטיידה בנשק ובמטענים. זה היה שונה ומטריד. שוב התברר שהם כתבו את האזהרה על הקיר. על הקיר בפייסבוק. שוב התברר שים המידע הדיגיטלי מסביב הוא אתגר לא פשוט ללקטי המודיעין הישראלים ולציידי המחבלים בפוטנציה.
הרח הרעה אוטמת את עיניהם של הפלסטינים מלראות שהיא מובילה אותם למבוי סתום, ואוטמת את עיני הישראלים מלראות שהפתרון הוא לא רק צבאי וכוחני. אנחנו במגננה, מתבצרים בדעתנו שאין עם מי להגיע להסדר, שאין טעם בשום מהלך, ושכל פשרה או סיכון שניקח יתהפכו על ראשינו.
אנחנו מחכים שהם יפסיקו. הפלסטינים מצדם מרגישים פראיירים. שנים של שקט ביטחוני הובילו להקפאת המצב ולהמשך השתלטות ישראלית על השטח הפלסטיני. בעיניהם אנחנו לא רואים אותם כשהם שקטים, והם לא טועים. הם עושים רעש כדי לגרות את ישראל לפעולה. או את העולם. או את הערבים. זו מחשבה מובנת, אבל חסרת סיכוי.
דרוש שינוי עמוק. דרושה יוזמה משני הצדדים. הייאוש הוא מתכון לסופה. התפיסה שניהול הסכסוך עדיף מפתרונו מתנדנדת ברוח הזאת, אבל לא בטוח שהיא תתנפץ לקרקע. זה תלוי בשינויי מזג האוויר האזוריים.
ישראל נלחמת ברוחות נוספות: החרם והלחץ של אירופה, החמיצות והתסכול מהממשל האמריקאי, ורוח גדולה של הקלה עולמית שנושבת כלפי איראן כשחקנית לגיטימית במזרח התיכון אחרי הסכם הגרעין. הרוח הזאת מעלה סכנה של קונספציה מסוכנת, לא פחות בתפיסה האסטרטגית הצבאית.
יש כמה מומחים צבאיים אסטרטגיים שהוטרדו לשמוע את הרמטכ"ל גדי איזנקוט אומר שהאויב המרכזי של צה"ל בעת הזאת הוא ארגון חיזבאללה. אם כך הדבר, מה תפקידה של איראן? האם חיזבאללה הוא לא אוגדה קדמית איראנית, והאם צה"ל עושה טעות בכך שהוא לא מכוון את תוכנית הפעולה האסטרטגית שלו לגביית מחיר כבד מאיראן במקרה של עימות, כדי לייצר התרעה אסטרטגית מהפעלת הארגון?
איזנקוט וצה"ל אולי מרגישים הקלה - כנראה שלא ידרשו לתקוף את איראן בניסיון לפגוע בתוכניתה הגרעינית. ייתכן שהקלה זו מביאה אותם לקוות להקלה גדולה יותר - שחררו אותנו מהצל המאיים הגדול והמפחיד, איראן, ותנו לנו להתמודד עם הצל החיוור, חיזבאללה. כמה בכירים העירו שכשלי החשיבה האפשריים של איזנקוט - ראיית חיזבאללה כאויב המרכזי במקום איראן, והחשיבה שהארגון מורתע במקום להניח שאיראן מונעת ממנו לפעול נגד ישראל - הם כבדי משקל. ייתכן שהקונספציה הזאת מובילה גם את סדר העדיפויות של הצבא, על ההשלכות המבצעיות הנגזרות מכך.
החשש הוא שהצבא מתייחס לחיזבאללה כאל גוף עצמאי הפועל מכוח עצמו ואילו איראן, שתוכניתה הגרעינית נעצרה מכאן והלאה בטווח של חמש שנים, אינה אלא אויב תיאורטי שאינו רלוונטי לפעולה צבאית ישירה. גורם בכיר בצה"ל אומר שזה רק עניין של ניסוח ולא של תפיסה. "איראן היא חיזבאללה, וחיזבאללה הוא איראן", הוא אומר. גם בנימין נתניהו מקפיד להדגיש את הנקודה.
ההסבר לדברי הרמטכ"ל הוא ההתמקדות בשלב הביניים. כלומר, הסתגלות למצב האסטרטגי החדש. שלב שבו הגבול הרגיז בצפון עלול לגרור לעימות לא מתוכנן ולא רצוי, גם מבחינת חיזבאללה וגם מבחינת ישראל. הרוח הזאת מחייבת בחינה מחדש.
ההסבר הפוליטי הפשוט הוא שאיזנקוט מבין שההתמקדות בגל הטרור, בחמאס ובאתגרי היומיום מסיטה את תשומת הלב והמשאבים מהאיום המרכזי שנבנה בצפון. אולם החשש הוא שהתמקדות בחיזבאללה תמנע מישראל להעביר לטהרן את המסר שעימות בגבול הצפוני יביא אותם לשלם מחיר כבד, אישי, פוליטי ואסטרטגי. אם המסר הזה יעבור כהלכה, הוא ישמר ואף יעצים את ההרתעה הישראלית.
ועדיין, אסור לבדוק רק ביום המבחן את השאלה אם חיזבאללה עצמאי מספיק כדי "לסרב פקודה" לבוס הגדול בטהרן. ישראל חייבת לגייס את ארה"ב ואת המעצמות למאמץ הזה, כדי לשכנע שעימות קטן בצפון עלול לעורר סערה אזורית לא פשוטה.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2
[email protected]