הימור על ביטחוננו: השיקולים הבעיתיים של ראש הממשלה

על אף מאמציו חסרי התקדים בהיסטוריה של הדיפלומטיה הבינלאומית של נתניהו לסכל את הסכם הגרעין בין איראן לשש המעצמות הגדולות, שכללו התערבות בענייני הפנים של ארה"ב, הסכים ממשל אובמה לספוג את העלבון ולדון על חבילת פיצוי ביטחונית לישראל. נפתחו שיחות בין שני הצדדים ובמהלכן דורשת ישראל להגדיל את הסיוע הצבאי מ־3 מיליארד דולר לשנה (בפועל בשנים האחרונות קיבלה ישראל תוספת של כ־400 מיליון דולר, שנותבו לפיתוח מערכות הגנה מפני טילים) ל־5 מיליארד.
 

ישראל מעוניינת שהסיוע האמריקאי המוגדל יאפשר לה לרכוש עוד מטוסי תקיפה מתקדמים, מערכות הגנה מפני טילים וציוד מודיעין וסייבר מתקדם.

על רקע זה בא איומו של נתניהו, אבל זה איום של אקדוחן שאין לו כדורים במחסניתו. כנראה שראש הממשלה התבלבל ובלבל בין היוצרות. הרי האמת היא שארה"ב עושה טובה לישראל כשהיא מסכימה לנהל שיחות על הגדלת הסיוע הביטחוני שההסכם עליו, לעשר שנים, שבמהלכן קיבלה ישראל כ־30 מיליארד דולר (כ־110 מיליארד שקל), יפוג ב־2018.
 

גם אם נניח שנתניהו הוא סוחר ממולח שמנהל משא ומתן קשוח, מה הוא בעצם הוא יכול להשיג? אם ייבחר מועמד של המפלגה הרפובליקנית, הרי ברור שההימור של נתניהו יכול להניב רווחים. אין ספק כי נשיא רפובליקני, בוודאי כזה שזכה לתרומה נדיבה מממקורבי נתניהו בארה"ב, יהיה קשוב יותר לבקשותיו של ראש הממשלה. אך אם מחליפו של אובמה יהיה דמוקרטי, הסיכוי להשיג הישגים פיננסיים אינם גדולים. אם יהיה זה ברני סנדרס, ברור שהסיוע הביטחוני לא יגדל ואולי אפילו יקטן. אם תיבחר הילרי קלינטון, אפשר שהסיוע יגדל, אך בוודאי לא ל־5 מיליארד דולר כפי שתובעת ישראל.
 

אבל הנקודה החשובה היא שעד אז יחלפו לפחות שנה וחצי. זה זמן יקר שחבל לבזבז אותו. קבצנים לא יכולים להציב תנאים לתורמים. אם דברי נתניהו משקפים רק עמדת מיקוח שתניב בסוף הישג כלכלי לישראל עוד בעידן אובמה, אפשר יהיה לשבח אותו ולומר שבשל האובססיה שלו מתוכנית הגרעין האיראנית הוא הפיק לקחים על אמנות המשא ומתן של השוק בטהרן. אך אם ראש הממשלה ימתין שנה בתקווה לחילופי שלטון בוושינגטון, ברור שמדובר במנהיג שהוא מהמר או שביטחון ישראל לא באמת חשוב לו.