אמנית הפלסטלינה: המהלך המבריק והציני של מירי רגב

דרכה של רגב אל צמרת הליכוד אינה מובנת מאליה: היא אישה, היא מזרחית, היא נטולת שורשים בליכוד, היא לא הייתה על "אלטלנה" ולא הייתה בבית"ר. בדרך כלל לפוליטיקאית כמוה יש תקרת זכוכית, אך רגב מצליחה לנפץ אותה. 
 

אין ספק כי המודעות הציבורית לקיומו של משרד התרבות ותפקידיו, במעט החודשים שהשרה רגב עומדת בראשו, גוברת על המודעות שצבר המשרד במהלך עשרות השנים שהוא קיים, לרבות באותן שנים שהוא היה עוד חלק ממשרד החינוך. 

השרה רגב ב"הבימה": "המדינה לא תממן פעילות אמנותית שחותרת תחת קיומה"
 

הסערה בכוס מים הנוכחית מתייחסת למה שנקרא בשפת התקשורת "נאמנות בתרבות". השרה רגב היא אומנם אלופה ביצירת ססמאות קליטות, אבל חוק כזה לא היה ולא נברא. הוא קיים רק בעיני רוחם של חלק גדול מאמני ישראל, שרואים בו איום מוחשי שמקומם ומעורר את התנגדותם.

משחקים לידיה
 

בשנת 2011 חוקקה הכנסת את "חוק הנכבה". מדובר בסעיף בחוק: יסודות התקציב, ועל פיו רשאי שר האוצר להגביל ולצמצם כספים שהמדינה מעבירה לגופים מתוקצבים, הפועלים בכל התחומים לרבות בתחום התרבותי, וזאת בהתמלא תנאים מסוימים שהחוק מגדירם, כגון שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות, אלימות וטרור; תמיכה במאבק מזוין של מדינות או ארגונים נגד ישראל וכיו"ב. 
 

בשעתו עורר החוק מחלוקת ציבורית רחבה. אני סברתי שהוא נכון ככלל, אם כי יש מקום לשפר חלק מהוראותיו. כמשלם מסים במדינת ישראל, שבאמצעותם מתוקצבים גם מוסדות התרבות, אינני רוצה שכספי יממן, למשל, תיאטרון ששולל את קיומה של ישראל או את יסודותיה הדמוקרטיים. 

לאחר שהחוק נחקק הוגשה עתירה לבג"ץ בטענה שהוא איננו חוקתי (בג"ץ 3429/11 בוגרי תיכון ערבי חיפה נ' שר האוצר). בית המשפט העליון דחה את העתירה באופן חלקי וזמני, בטענה שהתיקון לחוק עדיין תיאורטי וטרם עמד במבחן המציאות. השופטת מרים נאור קבעה אז כי מי שייפגע מהפעלת החוק יוכל לשוב ולהעלות טענותיו לבית המשפט, ובין השאר לעורר מחדש את שאלת חוקתיות החוק. 

 

נשיאת בית המשפט העליון דאז דורית בייניש קבעה שהחוק מעורר שאלות קשות, אך חוקיותו תלויה במידה רבה בתוכן הפרשני שיינתן לו, ואת זה ניתן יהיה לדעת רק בשלב יישום החוק. כך שבג"ץ טרם אמר את מילתו האחרונה בעניין וניתן לסמוך עליו שאם ייעשה בהוראות החוק שימוש לרעה על ידי מי משרי הממשלה, הוא יתקן את העיוות. חובת ההוכחה לשימוש ההוגן והראוי בחוק מוטלת על הממשלה - כך על פי קביעת בג"ץ.
 

"חוק הנכבה" לא קבע שאסור לגופים אמנותיים לפעול בניגוד לאותם עקרונות שהוגדרו בחוק, אלא שאז ייאלצו לממן בעצמם את מופעי האימים שלהם ולא יטילו את ההוצאה על כתפי הציבור. אין מדובר בצנזורה או בהגבלות על חופש הביטוי, אלא על עזרה במימון ותקצוב בלבד.
 

רגב, בהיגיון מנהלי ומקצועי, ביקשה עכשיו שהאחריות לביצוע החוק בקשר למוסדות התרבות תועבר משר האוצר אליה, וזה נראה סביר. אך אין לזה סיכוי, משום שראשון המתנגדים לכך הוא שר האוצר משה כחלון, שיודע בוודאות שאם יוותר לשרת התרבות, תהיה זו ראשיתו של מדרון חלקלק שאחריה כל אחד מהשרים יבקש להנחיל לעצמו את המוסדות שבתחום פעילות משרדו, ומתוך גזירה שווה תסורס סמכותו. 
 

מדובר במהלך חסר סיכוי מבחינת רגב, אך מבריק מבחינת יכולתו לעורר מהומה שתשרת את מטרותיה וצרכיה של שרת התרבות. אילו אמני ישראל היו מבקשים את עצתי, הייתי משיב להם: תתמכו במהלך כי ממילא אין לו סיכוי. גם אם יצלח, ממילא הוא נתון לביקורתו של היועץ המשפטי לממשלה ושל בית המשפט. למה לכם לשחק לידיה של שרת התרבות הלשה אתכם כפלסטלינה?

החלטת הממשלה מראשית השבוע, להרחיב את רחבת הכותל המערבי על מנת ליצור אזור תפילה נוסף לזרם הקונסרבטיבי, לזרם הרפורמי ולנשות הכותל, היא מההחלטות היותר חשובות של הממשלות בעשור הנוכחי, בכל הקשור לענייני פנים. 
 

מדובר אומנם בצעד קטן לרפורמים, לקונסרבטיבים ולנשים, אך צעד ענק לישראליות וליהדות. ההחלטה סדקה את המונופול ארוך השנים של הרבנות האורתודוקסית על תוכני היהדות ועל מנהגיה. 
 

במובן זה היא שינוי מבורך לטובת החילוניות והמתינות, שהן עדיין הרוב במדינת ישראל, גם אם רוב דומם. היא סייעה לשבירת הסטטוס קוו המקודש מאז 1948, שנתן אפשרות למיעוט החרדי והחרדי לאומי להכתיב את אופיה של מדינת ישראל, הרבה מעבר לכוחם בציבור ולעקרונות הצדק והדמוקרטיה, בעיקר מתוך שיקולים קואליציוניים צרים, שטוב שרוחם הרעה מתחילה להסתלק מעל ראשינו.
 

החלטת הממשלה היא פשרה נכונה והוגנת, שתאפשר ליהדות האורתודוקסית להתפלל על פי דרכה, לרבות הנשים שזכו לסוג של שוויון, אם כי לא מוחלט, בתחום שהיה אטום לשינויים מבחינתן. 

 

למותר לציין שהמהלך הנועז נעשה דווקא בממשלה שנתונה להשפעה חרדית יותר מכל ממשלה אחרת. ההסדר הזה מקובל אף על בית המשפט העליון. השרים החרדים והחרד"לים - שאומנם לא תמכו בהחלטה אך גם לא הציבו אולטימטום לפירוק הממשלה אם תעבור, והיה בכוחם הפוליטי למנוע את ההחלטה - הבינו שגם אם הממשלה לא תקבל את ההחלטה כי אז בג"ץ יכריע, ומוטב להם להשאיר את הנושא בידיה של הממשלה. על כך יש לברך אותם.

הם השכילו להבין שבשנת 2016 המונופול הרבני האורתודוקסי חייב קצת להרפות. אני מקווה שגם אותה קבוצת נשים שההסדר אינו מקובל עליהן, והן מתכוונות להמשיך להילחם על מנת להתפלל ברחבה המרכזית, תשחררנה גם הן. 
 

החלטת הממשלה אומנם יקרה, כ־35 מיליון שקל עלותה, אך לדעתי היא מצדיקה את ההוצאה בשל מה שטמון בה. אני מקווה שלא יעבור זמן ונשמע בכותל שירת נשים, משום שהרעיון ש"קול באישה ערווה" הוא מיושן ואינו מתאים לימינו. כך גם הרעיון שאמא אינה יכולה לחבק את בנה במעמד העלייה לתורה ברחבת הכותל, משום שהיא מורחקת לעזרת הנשים. אמהות שזו דרכן וזו אמונתן יוכלו להמשיך לאחוז בדרכי הפולחן שלהן ברחבה הנוכחית של הכותל. אבל אי אפשר ולא ניתן לעצור את הקדמה. 
 

על פי הפרסומים, הרוח החיה בהחלטת הממשלה היה היועמ"ש החדש ד"ר אביחי מנדלבליט, שכמזכיר הממשלה עמד בראש הוועדה שמונתה לעניין זה ושאת המלצותיה קיבלה השבוע הממשלה. זה בהחלט מצביע על דרכו הברוכה של היועמ"ש החדש, שמתחיל ברגל ימין. יש רק לקוות שבכך לא תיעצר התנופה, והמונופול האורתודוקסי יכורסם גם בתחומים אחרים, למשל בתחום הכשרות, הגיור ובתחום שמירת השבת.