לפעמים ידיעה בעיתון יכולה להקפיץ אותי ממקומי ואני מרגיש שהוורידים ברקות ובצוואר מתנפחים ולחץ הדם שלי ממריא לאזור ה־200 פלוס. ביום שלישי עם הקפה והסיגריה הראשונים בשעה שש בבוקר אני קורא ב"ידיעות אחרונות" ידיעה של אדוה כהן שכותרתה “סוף ארגון הפרטיזנים".
לוגם מהקפה, לוקח שאכטה ארוכה מהסיגריה, מפזם את “אל נא תאמר: הנה דרכי האחרונה..." שהפך להמנון הפרטיזנים שנותרו בחיים, קורא את הידיעה ולא מאמין. “ארגון הפרטיזנים ולוחמי המחתרות והגטאות שבמשך עשרות שנים פעל בתל אביב וששימש בית שני לחבריו, סגר את שעריו לאחר שהתקציב לפעילותו נגמר...".
בשבוע שעבר ביום השואה הבינלאומי צקצקו כל מנהיגי המדינה מהימין, מהשמאל וממרכז המפה הפוליטית על פועלם ומסירותם ודאגתם לניצולים. בעוד כמה חודשים הם יעשו זאת שוב ביום השואה ובטקס הדלקת המשואות. לאורך עשרות השנים האחרונות פטפטו את עצמם לדעת ראשי ממשלות, שרי אוצר, שרי רווחה ושרים לענייני גימלאים, סיפרו איך הם פעלו, פועלים ויפעלו למען רווחת הניצולים והנצחת זכר השואה. כמי שמכיר את הנושא מקרוב אני אומר ללא חשש מלשון הרע שהמנהיגים הללו שקרנים, צבועים, ויעיד על כך מצבם הנואש של עשרות אלפי ניצולים זה כמה עשורים. ניצולים שנאלצו לבחור בין תרופה לפרוסה, שוויתרו על חימום בימי הקור וקירור בימי החום מחוסר תקציב מספק לתשלום חשבון החשמל.
ברוך שוב בן ה–92 עמד ב–20 השנים האחרונות בראש ארגון הפרטיזנים. לפני 75 שנים לחם כפרטיזן ביחידה רוסית שתפקידה היה להוריד את הרכבות של הגרמנים מהפסים ולחבל במסילות. בקול צלול וכואב הוא מספר על עצמו ועל חבריו הפרטיזנים שהיו מתכנסים בדירה בתל אביב ששימשה כביתם השני: “רובנו בודדים, בני משפחותינו נרצחו בשואה. היינו מגיעים לארגון כדי לשתות קפה, לדבר ובעיקר כדי לא להרגיש לבד. הארגון החל עם 300 חברים וגדל לכ–1,600".
במהלך השנים נפטרו הרבה מהחברים ומספר הבאים הלך והצטמצם, מה שלא הפריע להם להמשיך להיפגש: “עסקנו בהנצחה ובזיכרון של מורשת השואה והגבורה, כדי שאנשים יידעו שלא כל היהודים הלכו כצאן לטבח. אספנו עדויות, הוצאנו ספרים שחברי הארגון כתבו על סיפורם האישי כפרטיזנים וגם נתנו הרצאות בבתי ספר ובאירועים שונים על ההתנגדות".
אני שואל את ברוך מה גרם להם לעזוב את הדירה שבה היו מתכנסים ובה אחסנו מאות קלסרים עם החומרים שצברו. הוא מספר לי בעצב שהדירה שבה נהגו להיפגש הייתה בבעלות קיבוץ לוחמי הגטאות ונתרמה להם כנראה על ידי ניצול ערירי. "יום אחד הם הודיעו לנו שאנחנו צריכים לפנות את הדירה. הבנתי שהם עומדים למכור אותה ולקבל כמה מיליונים". מהדירה שאותה פינו ברחוב ארלוזורוב בתל אביב הם עברו לדירה שהייתה כנראה בבעלות ועדת התביעות, אך לא לאורך זמן, גם את המקום הזה הם נדרשו לפנות. “לא היה לנו תקציב, ולא רצינו להיות שנוררים, להתחנן שיעשו לנו טובה וייתנו לנו כמה פרוטות שנוכל להמשיך להיפגש ולהנחיל את המורשת שלנו לדורות הבאים".
אני שומע את הדברים ונדמה לי שלחץ הדם מטפס כבר ל־300 ועוד מעט אני חוטף אירוע מוחי או לבבי או שניהם ביחד. הגבר בן ה–92 אומר דברים קשים: “מה שהצבא הגרמני עם כל עוצמתו לא הצליח לעשות הצליחו לעשות מנהיגי ישראל ופקידיה. הם הכניעו את הפרטיזנים היהודים".
ברוך שוב הדליק בשנת 2010 משואה. כשעלה סיפור חייו, לא היה מי שלא הזיל דמעה. שוב נולד ב–1924 בווילנה שבליטא. בגיל 17 סיים את לימודיו בגימנסיה והתחיל ללמוד הנדסה. כשהגרמנים הגיעו לעיר הם כבשו אותה תוך יומיים. בתוך שלושה חודשים הם רצחו יותר משני שלישים מהיהודים בעיר, ואת היתר הכניסו לגטו. ברוך ואחותו הגדולה הצליחו לברוח והגיעו לעיירה קטנה ליד העיר מינסק, שם הסתתרו עד 11 במרץ 1942.
הגרמנים הגיעו לעיירה בחמש בבוקר, הורו לכל היהודים להתכנס בשוק המקומי ורצחו 850 מתוך 1,100 יהודי העיירה, כולל אחותו של ברוך. האחרים הוכנסו לגטו, והצעירים שבהם תכננו בריחה כדי להצטרף לפרטיזנים וללחום בגרמנים. ב־1943 ברוך הצליח לברוח ולהצטרף לחיילים רוסים שברחו מהשבי הגרמני. הוא היה היהודי היחיד וביחד עם חבריו החדשים הם מיקשו רכבות, ניסרו עמודי חשמל ועמודי טלגרף, ושרפו גשרים.
בחודש יולי 1944 נודע לברוך שאמו ושני אחיו הקטנים נרצחו בפונאר. מאוחר יותר נודע לו שאביו נרצח במחנה עבודה. מי שהיה עד לרצח אביו סיפר לו שכשאביו מת ידו הייתה קמוצה והיה בה פתק מוכתם בדם, שעליו היה כתוב “בורקה, אם אתה עדיין חי, נְקום וזכור אותנו". בורקה היה הכינוי של ברוך שוב.
בחודש מאי 2015, בשיחה עם העיתונאית אריאלה רינגל הופמן אמר ברוך שוב בזעם את הדברים הבאים: “אני יושב ראש ארגון הפרטיזנים ובמשך כל השנים התקיימנו רק מתרומות של חברים. עכשיו חלק גדול מהחברים כבר אינם ולמרות כל הבקשות שלנו המדינה, שיש לה כסף לכל מיני ישיבות ומוסדות של חרדים, אין לה תקציב בשבילנו".
עברה חצי שנה מאז שפורסמו הדברים, ברוך נשבר. הוא לא מתכוון לבקש נדבות או טובות, את כל אוצרות המידע הוא יעביר ל"יד ושם" והוא וחבריו לא ימשיכו להיפגש כמו בעשרות השנים האחרונות.
אני מנסה לחשוב איך משנים את רוע הגזירה. עוד קפה, עוד סיגריה, ממשיך לפזם כדי לדרבן את עצמי את המנון הפרטיזנים שחיבר הירש גליק:
אל נא תאמר: "הנה דרכי האחרונה,
את אור היום הסתירו שמי העננה",
זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא
ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה!
מארץ התמר עד ירכתי כפורים
אנחנו פה במכאובות וייסורים,
באשר טיפת דמנו שם ניגרה,
הלא ינוב עוד עוז רוחנו בגבורה
עמוד השחר על יומנו אור יהל,
עם הצורר יחלוף תמולנו כמו צל,
אך אם, חלילה, יאחר לבוא האור,
כמו ססמה יהא השיר מדור לדור.
בכתב הדם והעופרת הוא נכתב,
הוא שירת ציפור הדרור והמרחב,
כי בין קירות נופלים שרוהו כל העם,
יחדיו שרוהו ונגאנים בידם.
על כן אל נא תאמר: "הנה דרכי האחרונה,
את אור היום הסתירו שמי העננה"
זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא
ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה!
מחבר השיר–המנון הפרטיזנים הוא הירש גליק. גליק נולד ב־1922 בווילנה. הוא נכלא במחנות עבודה באסטוניה, משם ברח ב–1944, הצטרף לשורות הפרטיזנים ונרצח בידי הגרמנים. את השיר תרגם לעברית אברהם שלונסקי.
בצהרי יום שלישי ביקשתי מהשרה גמליאל שבתוקף תפקידה אחראית על ענייני האזרחים הוותיקים לעלות לקו השידור של תוכנית הרדיו שלי ב–103FM. בצד השני של הקו העליתי את ברוך שוב. ברוך סיפר על המצב המייאש שאליו נקלעו הוא וחבריו, אחרוני הפרטיזנים שנותרו ללא מקום מפגש ומקום שבו אפשר לאחסן את החומר הרב שצברו במהלך השנים לצורך שימור סיפורם. למרות גילו המופלג ברוך דיבר ברהיטות, לא החסיר פרט. נשמע בקולו שהיה לו קשה להרים ידיים ולהפסיק את הפעילות שלו ושל חבריו - שבמילים לא עדינות “זרקו אותם לכלבים".
השרה גמליאל, שבזמן האחרון מוכיחה שהיא בולדוזר ועומדת בדיבורה, הייתה נרגשת כששמעה את הדברים של ברוך שוב והבטיחה בשידור שהיא תפתור את הבעיה.
בערב שוחחתי איתו בטלפון. הוא שבע הבטחות, אינו מאמין שמשהו יתרחש והמצב ישתנה. “שמעתי כל כך הרבה דיבורים והבטחות שכבר איני מאמין בשום דבר", הוא אומר לי.
מניסיון העבר אני מבין בדיוק על מה הוא מדבר, במקרה הזה אני מבטיח לו שלא ארפה ואשב על הראש של השרה עד שהנושא הזה ייפתר אחת ולתמיד ושירתם של הפרטיזנים לא תיפסק.
ברוך שוב עלה לישראל באוניית מעפילים באוקטובר 1945, שנה לפני שנולדתי, הוא שירת בהגנה ובחטיבת גבעתי, ובמלחמת העצמאות עבר לחיל האוויר, שם שימש כטכנאי מטוסים. 33 שנה עבד בחברת אל־על ושימש כמהנדס הטיס הראשי של החברה.
לשמוע ממנו שהוא נשבר מכל הטיפול של המדינה בארגון הפרטיזנים זה צורב וכואב, הכדור כעת בידיה של השרה גמליאל, אני מקווה שהיא לא תאכזב.