דברים רבים נאמרו ונכתבו על הפריימריז בניו המפשייר. אני יכול להוסיף את המלמול המיומן לכאורה שלי לקאנון הגועש של שנינויות, עקיצות, קריאה בקפה ותחושות בטן, אבל לא זה הסיפור. התוצאות נחתכו ופורסמו. המנצחים רקדו את ריקוד הניצחון האינדיאני שלהם על הבמות המתקפלות של הקרקס הפוליטי הנודד והמריאו במטוסיהם להיאבקות הבוץ הבאה. מי שצפה במרחץ הדמים שקדם להתמודדות יעשה שקר בנפשו ועוול גדול לקוראים אם לא יתייחס לאורח המביש שבו התפרקו המועמדים הטוענים לנשיאות מערכים בסיסיים של הגינות, דיבור תקין וטעם טוב. התהליך המתמשך והמענה הזה אמור להניב נשיא של כולם שטובתה של אמריקה – והיא בלבד – מול עיניו. לא זה מה שמצטייר בינתיים.
אינני מכוון רק למילים, למונחים ולשפת הביבים שאין לה מקום בעיתון לכל המשפחה. אלה הגללים המהבילים על העוגה האמריקאית. כוונתי לההתפרקות הטוטלית מהתנהגות תקינה; לאמירות התגרניות, הבוטות והפוגעניות ולעלבונות שהטיחו עדי אופי שאמורים היו לדעת טוב יותר; התפרקותו של ג’ב בוש משאריות של חוסן נפשי בגרירתה של אמו בת ה־90 הנעזרת בהליכון כדי לספר כמה טוב וראוי הוא בנה הייתה פתטית; מדלן אולברייט אמרה שיש מקום בגיהינום ששמור לנשים שאינן מצביעות לקלינטון; גלוריה סטיינם העלילה שנשים צעירות מצביעות לברני סנדרס כדי לשאת חן בעיני גברים; ביל קלינטון אמר את כל מה שהיה מיותר, בוטה, לא מדויק וסר טעם על סנדרס. המדינה הקטנטנה, לבנה, הומוגנית ובעלת הצווארון הכחול שתושביה היו חדורים בתחושת חשיבותם העונתית, הוציאה ממועמדים מנוולים ברובם את הג’יפה.
הבדיחה הרעה על חשבון אמריקה הפכה למציאות מרה: דונלד טראמפ, הביליונר שהבית הלבן עבורו הוא פיסת נדל”ן שאפשר להקים לידה מלון, הוא המנצח הגדול. האאוטסיידר שטרם הפנים את הז’רגון הפוליטי הפך מסיוט למציאות שממדיה טרם הוגדרו. ברני סנדרס ניצח בגדול – השניים כינו את ניצחונם ע־צ־ו־ם! – לא בגלל הקרבה הגיאוגרפית לביתו בוורמונט, אלא משום שהצליח להתחבר לכעס גדול באוכלוסייה האמריקאית שהודרה מהזכות לראות ברכה בעמלה ואינה מוזמנת להשתתף באורגיה ההדוניסטית שבה היא צופה בטלוויזיה וקוראת במגזינים. המנצחים הללו חיבלו קשות בממסד הלא מעודכן של מפלגותיהם, והם רצים כמורדים חיצוניים, מתעלמים מהמצע ומעמדות היסטוריות.
גם צדק פואטי הניבה ניו המפשייר. מושל אוהיו נעים ההליכות ג’ון קייסיק, שהיה בסוף דרכו, סיים במקום השני והבטיח שלמישהו בין הרפובליקנים יהיה אכפת מהבוחר. קריסתו של מרקו רוביו למקום החמישי הוכיחה שהטלפרומפטר הנייד שנתקע על משפט אחד כמו רובוט מקולקל וחשף את מבושיו האינטלקטואליים אינו יהבו של הממסד התר אחרי מועמד מייצג. יש לברך על העובדה שבטווח הקצר ניפרד באנחת רווחה מקרלי פיורינה ומבן קרסון, ההבטחה השחורה הגדולה שהפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית.
מדינה שנייה מתוך 50 מסמנת בקושי קצה של מגמה, וטוב שיתקיים חשבון נפש אמיתי בתוך הקמפיין של קלינטון. ודאי יקראו לזה תיקון אזימוט וחידוד מסרים, אבל אל תאמינו. קלינטון היא אישה ראויה לתפקיד, אבל היא לא הייתה מוכנה להוריקן ברני. היא חייבת למצוא את הקול הפנימי האמיתי שלה. לגעת בקהלים הנרתעים מהפרשות שנקשרו בשמה ולחדש את הקשר עם נשים ולא לקחת כמובנים מאליהם את המיעוטים האתניים. תרועת ההשכמה הזאת טובה לה אם תתעשת.
המסקנה העגומה היא שהדרך לניו המפשייר הייתה אחת המסלידות והנחותות שנראו כאן בעת האחרונה. מישהו הרי ייבחר בסוף לנשיא, אבל הוא יגיע לבית הלבן שחור, מפויח וטבול בזפת ונוצות.