"תאר לעצמך משפחות ישראליות, ואנחנו מכירים את זה מצוק איתן למשל, שמחכות, מחכות עד בוש כדי שגופות היקירים שלהן יגיעו", אמר רזי ברקאי ביום ראשון בשיחה עם השר גלעד ארדן. “תאר לעצמך", כלומר, נסה להיכנס לנעליהן, ללבן של משפחות השהידים שהן, על פי ברקאי - כמו משפחות נעדרי צה"ל - מחכות לגופות יקיריהן.
ההשוואה המקוממת הזאת העלתה את חמתם של רבים, שאפילו בגלי צה"ל חשו שיש להנמיך את גובה הלהבות. לכן, ביום המחרת העלה ניב רסקין את השדרן הבכיר לשיחה מול שמחה גולדין, אביו של הדר גולדין הי"ד. אבל לצערי, ברקאי היה פחות קשוב לקול העם, ורק העמיק את התהום שפער יום קודם לכן בין התחנה הצבאית לבין מאזיניה.
“אני ואשתי שמענו את ההקלטה, והיא קשה מאוד", אמר גולדין אצל רסקין והוסיף: “אנחנו נמצאים פה במאבק להוכיח לכל העולם שיש הבדלים עצומים בינינו לבין אויבינו, ובגלי צה"ל רזי ברקאי משווה בין משפחת שאול, משפחת גולדין, בין הרגשות שלהן לבין משפחות של רוצחים טרוריסטים. אני מציע שלפחות מולי לא תנסה להצדיק את זה".
ברקאי הבהיר לגולדין כי אין הוא משווה בין חיילי צה"ל למחבלים, אלא רק בין הרגשות של ה"אמהות השכולות". “מבחינת הרגשות של אמהות שכולות פלסטיניות לאמהות שכולות ישראליות; אני חושב שאין הבדל", אמר. “אני מאוד שמח שאתה אומר את זה בקולך", ענה לו גולדין, “חיילי צה"ל צריכים להחליט אם הם ממשיכים להאזין לתחנה הזאת". ואילו ראש דסק החוץ של חדשות ערוץ 2, ערד ניר, צייץ בתגובה לסערה: “אמא היא אמא היא אמא", משפט שגרר עוד גל תגובות חריפות ברשתות החברתיות.
האתר “ישראל שלי", למשל, העלה תמונת אמהות של מחבלים פלסטינים וכתב: “בבקשה רזי ברקאי, ככה נראות ‘אמהות שכולות' שלהם. האמא של אחד הרוצחים של שלומית קריגמן ז"ל חוגגת ומחלקת סוכריות אחרי קבלת הגופה של בנה הרוצח. ככה נראית אמא ישראלית? פייר, לא הגזמת?".
ההתבטאויות של שני הבכירים קוממו לא מעט אזרחים, ובצדק. נדמה לי שההתבטאות של ברקאי כאבה יותר, דווקא משום הפלטפורמה שבה הוא משדר. שדרן בכיר בבית של החיילים מזדהה עם מי שמנסה להפיל את הבית על יושביו.
# # #
בנוגע לעצם העניין אסתכן בגזענות ואומר שאין מקום להשוות. יש משהו מאוד מעוות באמא השולחת את ילדיה לרצוח ילדים ברחובות ישראל, ואחר כך חוגגת את הפיכתם לשהידים. הרבה אנשים חכמים ניסו לאורך הרבה מאוד זמן להסביר את מניעיו של הטרור הערבי. יש שאמרו שהפלסטינים רוצחים אותנו ממניעים כלכליים; שמשפחה פלסטינית קשת יום שולחת את בנה לרצוח יהודים - אם יצליח בכך, תזכה המשפחה לכסף רב מארגון הטרור שאליו השתייכו. אבל האם אמו של השהיד יוצאת בצהלולים עם היוודע מות בנה בגלל שינוי המאזן בחשבון הבנק שלה? ואם כן, האם זה עוזר לנו להבין את השמחה שלה? האם אמא יהודייה לא תיתן את כל מה שיש לה, כולל משכון הבית ותרומת איברים, למען חיי בנה?
זה כנראה לא בגלל הכסף. חייבת להיות סיבה אחרת המצדיקה (ומעבר לכך, המשמחת) אמהות של שהידים בנפול בנן. יש שאמרו שהם רוצחים אותנו בגלל כבוד, או בגלל היעדר תקווה; או דווקא בגלל התקווה שהטרור יחליש אותנו וניתן להם מדינה. אם “תעברתו" את כל המניעים האלו, ותתרגמו אותם למניעים של אם ישראלית, האם תמצאו בהם היגיון או מניע לשמוח בנפול בנך? האם יש עיוות גדול מזה?
מתי אפשר לשמוח במות הבן? באילו נסיבות זה ייתכן? האם לא מדובר בפחד המצמית, הנורא מכל, של כל אמא שפויה? התרבות הישראלית רוויה אמירות שהן תגובות לשכול. מ"בני אבשלום מי ייתן מותי אני תחתיך" קורע הלב של דוד המלך ועד “אשה בורחת מבשורה" של דויד (המלך) גרוסמן. אין צהלול אחד באלה לאורך כל ההיסטוריה שלנו.
פעם אמרנו “טוב למות בעד ארצנו". אני לא חושבת שטוב למות בכלל. ואם כבר למות, אז לטובת המשך קיומו של העם היהודי, שאין לו אפשרות אחרת אלא בארצו; אבל אני לא מכירה ולו משפחה שכולה אחת ששמחה בנפול בנה, גם אם זה על קידוש העם והארץ.
האויב שמולנו הוא אכזרי וברברי. יש בו משהו מעוות בבסיס, אם אִמותיו צוהלות במות בניהן לאחר שניסו לשחוט אדם אחר. סולם הערכים שונה במהותו מסולם הערכים שלנו, כי חסר בו נדבך שאצלנו הוא החשוב מכל: קדושת החיים.
הניסיון להזדהות עם העם הזה הופך גם את המזדהים עמו למעוותים. אבל הניסיון להיכנס לתבנית המחשבה ולהרגשה של אִמות השהידים הוא אפילו מעוות יותר מהמחשבה של הפלסטינים. להם לפחות יש אינטרס. מה האינטרס שלכם, ברקאי וניר?