1. חזרתו של עמיר פרץ למפלגת העבודה לאחר "גלות כפויה" מהווה תרומה איכותית לבסיס הרעיוני שלה, וליכולתה "לגעת" ולהגיע לאוכלוסיות שאינן נמנות עם קהלה. פרץ הוותיק והמנוסה, פוליטיקאי משופשף אך גם מנהיג רעיוני מצויד בתפיסת עולם סדורה בענייני ביטחון ושלום ובענייני חברה וכלכלה, בשיער מוקפד יותר ועם שפם גזור כהלכה, המלווה בתדמית של שר ביטחון לשעבר, יו"ר מפלגה לשעבר ואבי "כיפת ברזל", הנהנה מהערכה חוצת מחנות - ממציא את עצמו פוליטית מחדש.
במשך שנים חלמו ראשי העבודה ומפ"ם על "השילוב האזורי" של הערים, הקיבוצים וערי הפיתוח, ועל מנהיג מזרחי שיצמח מהפריפריה. כשדיברו על כך בכנסים ובוועידות, תמיד חשדתי בהם שברגע שיגיע אחד כזה - הם כבר יהיו ערוכים לחסל אותו. פוליטיקה, בכל מקרה, היא עולם מוזר ואכזר, והנה פרץ 2016 מכונן ברית עם שלי יחימוביץ', שתיערך בקווי הגנה או התקפה מול הברית של יצחק הרצוג עם אבי ניסנקורן מההסתדרות.
בפתח אדר הרצוג מרבה בשמחה. מאחוריו ועידה מוצלחת, הוא אוחז בתוכנית מדינית שצוברת תמיכה, יו"ר ההסתדרות מצטרף לשורותיו ואפילו לפרץ הוא ערך קבלת פנים יפה.
מעת לעת נוהגת הכנסת לערוך תחרות כדורגל או כדורסל ומציגה את "נבחרת הח"כים". אם אי פעם בעתיד תנהל הכנסת תחרות כדורמים, תזכה העבודה במקום הראשון בוודאות. חברותיה וחבריה אשפים בספורט הזה: מעל המים, היכן שהשופט יכול לראות - הם ינהלו משחק דיפלומטי, אולם מתחת למים הם ינהלו קרב דמים. כך כבר שנים.
אינני יודע כיצד יתארגנו המחנות בעבודה, מה תהיינה הבריתות הפוליטיות ואם יפציעו שחקנים חדשים, אבל דבר אחד ברור - מפלגת העבודה היום איננה מקשה אחת. למעשה, פועלות היום שתי מפלגות תחת מותג אחד: הראשונה, מפלגת העבודה הקלאסית, הוותיקה, הציונית, שוחרת הביטחון והשלום, משמרת ההתיישבות והחקלאות, זו שבנתה את המדינה; והשנייה, שונה, שמאלנית ורדיקלית יותר.
חזרתו של פרץ דווקא תסייע להרצוג לחזק את הזהות הנכונה של המפלגה הוותיקה, המוכה והחבולה הזו, ותשפר את סיכוייה להיות חלופה לממשלת נתניהו.
2. על הכיסא מולי במשרדי ישב ידידי, ראש עיריית חדרה לשעבר חיים אביטן. איש טוב שבוקר אחד נכנסו למשרדו בעירייה חוקרי המשטרה ועצרו אותו בחשדות שונים ומשונים. מחשבים הוחרמו, ציוד ומסמכים נלקחו, והאיש, נבחר ציבור מכהן, הובל מול מצלמות אל בית המשפט ומשם למעצר. כששוחרר, נשלח למעצר בית ממושך, וכל זאת בתקופת בחירות, שבהן כמובן הפסיד.
אביטן שתק, קיבל את הדין, שיתף פעולה עם החקירה וכעבור כשלוש שנים קיבל מכתב קצר וצנוע המבשר כי התיק נגדו נסגר מחוסר אשמה. ומה עכשיו?
אביטן אסף את השברים וחישב מסלול מחדש. הוא מתבונן ושואל אותי למה הוא, שניהל עיר גדולה, שקידם אותה מאוד, שניהל תקציבי עתק ועובדים רבים, שפעל בתחום ההנדסה, התשתיות, הרווחה, הביקורת, הכספים והחינוך בהצלחה רבה, תחת רגולציה ותחת חוק ותחת ביקורת המדינה - לא יכול להיות דירקטור בנמל אשדוד? לא ידעתי מה להשיב. אביטן סיפר לי שאורי יוגב טוען שיש לו זיקה פוליטית ואין לו כישורים. הצעתי לו להתייעץ עם המומחה הכי גדול שאני מכיר לחוק החברות הממשלתיות, פרופ' יוסף גרוס.
הוא הלך וקיבל חוות דעת תומכת, אבל יוגב בשלו. ראש הממשלה תומך, שר התחבורה ושר האוצר תומכים ואפילו בנמל רוצים - אבל מישהו כאן התבלבל. האומנם ניר ברקת לא יוכל להיות ביום מן הימים דירקטור בחברת החשמל? האם רון חולדאי לא יוכל להיות דירקטור בתעשייה האווירית? או שמא אורי יוגב עוסק דווקא כעת בחינוכם מחדש של נתניהו, כחלון וכץ?
אביטן הוא דוגמה אחת לשיכרון כוח מוגזם ולא ראוי. בדרך כלל אני ניצב ציבורית במקום שבו נמצאים שומרי הסף. במקרה של יוגב אני חש שמדובר בעניין חריג שיוצא מכל פרופורציה.
גילוי נאות: אין לי כל כוונה ואפילו דחיתי הצעות לשמש כדירקטור. טוב לי עם מה שאני עושה, אבל עם השחרור מצה"ל עברתי בהצלחה קורס דירקטורים באוניברסיטת תל אביב. חבר ייעץ לי להגיש מועמדות לנבחרת הדירקטורים, מילאתי טפסים והגשתי: תת אלוף, תואר ראשון, קורס דירקטורים, הרבה ניסיון בממשל, בביטחון, בתקשורת. אבל לא עברתי. חשבתי שאתאים אולי להיות דירקטור בחברה למתנ"סים או במדפיס הממשלתי - אבל לא. אינני מלין על עצמי כאמור, אני לא בתחום.
מבדיקת נבחרת הדירקטורים, ניתן ללמוד כי 76% מהם מגיעים מאזור המרכז. אין חרדים, אין יוצאי אתיופיה, הגיל הממוצע הוא 59, ואין צעירים. אתה יכול להיות בישראל מפקד טייסת קרב, מפקד שייטת, להוביל אוגדה לקרב - אבל אינך ראוי להיות דירקטור בחברה ממשלתית. בין שלטון חברי מרכז ליכוד (או העבודה) לבין שלטון ראש ראשות החברות ישנו "שביל זהב", שאותו צריך לאתר ובנתיבו צריך ללכת.
3. מאז ומעולם היה שירות בתי הסוהר תושב של כבוד ב"חצר האחורית" של מערכת הביטחון. בראש הפירמידה - המוסד, שב"כ, אגף המודיעין וחיל האוויר, בקומה מתחת צה"ל כולו, קומה אחת מתחת המשטרה ומשמר הגבול, ובמרתף - שירות בתי הסוהר. ככה זה, אף שלא תמיד בצדק.
לפני שנים חתמו סגן הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי ונציב שירות בתי הסוהר, יעקב גנות, בתמיכת השרים הממונים, על הסכם אסטרטגי שאפשר לצה"ל להעביר את כל מתקני הכליאה הביטחוניים שהחזיק לאחריותו ולהפעלתו של שירות בתי הסוהר.
כתוצאה מההחלטה הפסיקו לגייס אלפי חיילי מילואים מדי שנה למטרת שמירה על האסירים הביטחוניים בכלא מגידו ובקציעות. השב"ס שיפר את ניהול מערך הכליאה ולקח את העסק לידיו, תוך שהוא פוטר את צה"ל מניהול עניין לא לו. הייתה זו למעשה עסקת ברטר. בתמורה, הסכים צה"ל להעמיד קרוב לאלף חיילי חובה לטובת השב"ס, לשם יתגייסו, שם יוכשרו ושם ישרתו. ממש כמו במשטרה.
אלא מה? במקום להסדיר את הנושא בחקיקה, הוא עוגן בהוראת שעה המתחדשת מדי שנה. כעת, צה"ל מתנגד לכך במסגרת רצונו לקצץ ולבטל את כלל המסגרות החוץ צבאיות (ובצדק). אבל דין ההסכם עם השב"ס איננו כדין שירות חיילים וחיילות בשב"כ, במוסד, במשרד הביטחון וכו'. השירות במג"ב ובשב"ס שונה, ועד לכינון מסגרות חלופיות או הסדר ראוי אחר, צריך צה"ל לעמוד בהסכם עם השב"ס שגאל אותו מייסוריו. מילה זו מילה.
4. הלכתי לראות את "ארץ פצועה", סרטו של ארז תדמור. סרט עוכר שלווה, רווי קונפליקטים, קשה לעתים לצפייה כשם שקשים חיינו בווילה הזאת בלב הג'ונגל. אירוע טרור בחיפה משמש השראה לסרט, כאשר דווקא המחבל, הפצוע קשה, זוכה לעדיפות בטיפול בבית החולים מול עיניהם הזועמות של בני משפחות הנפגעים. משחק טוב, מוזיקה טובה, סרט טוב על מציאות רעה. אם הייתי ממשרד החוץ, הייתי משתמש בסרט לצורכי הסברה, בעיקר באירופה. לא בטוח שהאזרחים שם יסכימו שמבצע פיגוע בפריז או בלונדון יקבל עדיפות בטיפול על פני קורבנותיו. רק בישראל.
5. את רזי ברקאי אני מכיר ומוקיר שנים הרבה, והייתה לי הזכות להיות מנהלו (אי אפשר להיות ממש מפקדו) בגלי צה"ל. נדמה לי שאלו שדרשו השבוע את ראשו קצת הגזימו. רזי, ציוני ופטריוט, קצין צנחנים, אח שכול בעצמו, שרבים ממפקדיו, חבריו ופקודיו נפלו בקרב, עיתונאי מעולה ומוערך שלא כהו עיניו ולא גבה לבו, שמתנדב בסתר פעם בשבוע כבר שנים כסניטר בתל השומר, קנה ביושר את זכותו להביע את דעתו. אני מבין את מה שרצה לומר - שכל אמא שמאבדת את בנה - בין אם תוקף ובין אם קורבן, היא אם שכולה, בוכה וכואבת.
גם אם הניסוח לא היה נכון וגם אם חלילה שגה - אנחנו קצת מתבלבלים כאן ומכלים את עצמנו לדעת. שבת שלום.