אין מה לעשות, כבר אי אפשר להגיד היום כלום לבחורה. נותנים לה מחמאה והיא ישר מחמיצה פנים פמיניסטיים כאלה, נעלבת במקרה הטוב או מאיימת בתלונה על הטרדה מינית במקרה הרע. או אז מתייצבים מאחוריה גדודי ״עז א־דין אל־שחלות״ על לוחמותיהן, שמיד שורפות איזו חזייה ועולות על המשאיות שלהן. כל הבחורילות אותו הדבר.
אין לי כוח לדבר על איבגי. השתכנעתם מהעדויות של הנשים או שהשתכנעתם מדבריו - זה לא משנה כרגע עבור החברה הישראלית, העיקר שאתם מדברים על זה. כל אישה בישראל חוותה הטרדה מינית. תקראו את זה גם אחורה, זה נכון איך שלא תסתכלו על זה: כל אישה - אמא שלכם, אחותכם, השכנה וגם הבת שלכם - תעבור מתישהו בחייה הטרדה מינית אחת לפחות. הם יגידו שזה היה בצחוק, הם יגידו שאחר כך נשים לא מבינות למה לא מתייחסים אליהן כחלק מהחבר׳ה, שלא הבנו אותם כמו שצריך ושהרבה נשים וגברים מכירים במקום העבודה ומתחילים שם רומן, הם יגידו שמותר לנסות. הם ינסו להגדיר ״תחום אפור״, כזה שבין אמירת שלום לחפינת השד. תחום שמותיר אותם מבולבלים, כמעט חסרי אונים, אל מול סוגיית ההטרדות המיניות.
התחפשתי לרגע לעיתונאית חוקרת ושאלתי חברות ואחיות איזה מין הטרדות הן עברו. "הטרדות" ברבים, כי כל אחת ששאלתי התחילה לפרוש רשימה שלמה, לא חוויה חד־פעמית. אתם יודעים, כאלה מין סיפורים שבקריאה אולי ייראו לחלקכם כמו האמ־אמא של השוליים הלבנים של האפור, אבל השאירו את הנשים שתולות במקום. באופן לא מפתיע הסיפורים די דומים, ובכל זאת הפרטים עורפלו. כולם כתובים בגוף ראשון:
היה את זה שסיפרתי לו שפגשתי אותו כשהייתי ילדה והציע לי לשבת לו שוב על ברכיו.
היה את ההוא ששם את היד כשהקפיץ אותי הביתה, רק כדי לבדוק היתכנות.
היה את ההוא, חבר של חבר, שנראה לי אידיוטי שיחזור הביתה לעיר רחוקה אחרי בילוי מאוחר בתל אביב עם כל החבר׳ה, והזמנתי אותו אלי. טיפשונת שכמותי, הייתי צריכה להבין שבכלל הזמנתי אותו לסקס. בפעם השלישית שהדפתי אותו מעלי הוא הבין. כנראה חשב שאני מתלוצצת בפעמיים הראשונות.
היה את זה שהחמיא לשדיים שלי לפני חברים במשרד. הוא חשב שזה מצחיק, אני די רציתי למות. אחד אחר הגדיל לעשות והסווה את המחמאה בשפת הסתרים: ״אחלה מרפסת יש לך״. אין מה להגיד - כשהם רוצים להחמיא הם עושים את זה מכל הלב. או המרפסת.
היה את ההוא שרק הסתכל. בכל שיחה, כל השיחה, הוא רק הסתכל על החזה שלי, הציצי, המרפסת, הפרונט. הוא לא אמר שום דבר פוגעני. גם להסתכל אסור?
היה את החמוד שטרח לספר לי שהוא ואשתו במערכת יחסים פתוחה ושאל אם אני שוקלת להפוך גם את הנישואים שלי לכאלה. מה?! הוא רק שאל.
היה את זה שהיה חייב לציין שהוא לא מצליח להתרכז בעבודה עם החולצה שלבשתי היום. מסכן, הייתי צריכה להתחשב.
והיה את זה שחזר ואמר, פעם בשבוע לפחות, שחבל שאני נשואה. מסתבר שכמעט כל החברות שלי מכירות אותו. הוא כנראה מחלטר בכל מקום עבודה.
כמה קל היה לשלוף את הדוגמאות האלה מהנשים שדיברתי איתן. זה רק חלק קטן מהדברים, כמובן. הגברים המעורבים בוודאי לא זוכרים אפילו על מה מדובר, אבל כולן הולכות עם ה״סמול טוק״ הזה חרוט בנפשן. הן לא רצו בבכי לשירותים לאחר מכן, הן לא הרגישו צורך להתלונן על כך במשטרה או התקלחו במים רותחים כדי להסיר את הבושה. הן סתם הגיעו לעוד יום במשרד ומצאו את עצמן בסיטואציה משפילה, מביכה, שהיממה אותן עד כדי כך שלא יכלו להגיב או להשיב על העלבון. כמעט כולן מדברות על איך היו צריכות להגיב, כמעט אף אחת לא פעלה בזמן אמת.
אז מה? הן לא מבינות צחוק? הן צריכות להיות קלילות יותר? הן היו אמורות להיות מוחמאות מהחיזור השלישי והרביעי והתשיעי שלא נענה מצדן? אי אפשר להחמיא להן או להגיד להן כבר כלום?
בעניין אחר אבל קשור: בקרוב יוחלט אם למנות את חברת הכנסת ענת ברקו ליושבת ראש ועדת חוץ וביטחון. לכל מי שממהר לשלוף את קלף גולדה מאיר כדוגמה לכך שאנחנו חברת מופת בכל הקשור לנשים בעמדות מפתח - בואו נאמר שעוד יש עבודה בתחום, ומינויה של ברקו הוא ללא ספק צעד בכיוון הנכון. לא רק משום שהיא אישה, אלא גם משום שהיא אישה שמבינה את שפת התחום יותר מהרבה גברים ששימשו בתפקיד הזה בעבר. נשים שמגיעות לתפקידי מפתח כאלה ומצליחות לשבור את תקרת הזכוכית, במיוחד בתחומים שנשלטים באופן בלעדי על ידי גברים, מצליחות לנטרל אחוז ניכר מפוטנציאל ההטרדות המיניות שהיה בדרך אליהן אבל גם עבור הרבה נשים אחרות, רק מעצם המינוי שלהן. אנחנו לא כפופות לכם. וגם אם כן, זה לא אומר שאנחנו צריכות להתכופף. אתם גם לא חייבים לשאול, רק לנסות לברר, אם אנחנו מוכנות להתכופף.
אין דבר כזה ״תחום אפור״.