1. חשבון אמריקאי
לפני חודשים רבים נחשפה בעמודים הללו הידיעה שלפיה ראש הממשלה בנימין נתניהו מסרב להיכנס למו"מ עם הממשל האמריקאי על "חבילת פיצוי" משודרגת לאחר החתימה על הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן. נתניהו סירב, למרות הפצרות הממשל האמריקאי ואף שבכירים רבים בוושינגטון יותר מרמזו שההזדמנות הזו לא תחזור. נתניהו לא נדרש לאמץ לחיקו את הסכם הגרעין או להצהיר על תמיכה בו. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להפסיק את מלחמת השמד שהכריז על הנשיא אובמה, להבין שהמערכה הזו נגמרה ושצריך להסתכל קדימה ולנסות למצות את המקסימום מהמצב החדש.
נתניהו סירב. אף אחד לא ילמד אותו שום דבר. הוא ינצח את הנשיא בקונגרס ויוריד אותו על הברכיים. הוא יתפור לעצמו נאום חתרני מאחורי גבו של הנשיא בלב הבירה וושינגטון, בלי שהממשל שותף למזימה, בלי שהממשל מעודכן, וגם בלי סיכוי ממשי לנצח. דיברתי אז עם מקור אמריקאי בכיר, שאמר את הדברים האלה: "אנחנו לא מבינים את ראש הממשלה. זה כאילו הוא מחק את הנשיא ואת הממשל. כאילו הוא יודע משהו שאנחנו לא. הרי אנחנו מוכנים ללכת עכשיו לקראת ישראל בתחומים רבים. לעשות ולתת דברים שמעולם לא ניתנו. זו הזדמנות. במקום זה הוא מעדיף את המשך מלחמת האדמה החרוכה. יש גם עניינים ביטחוניים שצריך לסגור. סוגיית הפיקוח על ההסכם, שאלת מה קורה אם איראן מפרה את ההסכם, כל הדברים האלה חשובים ועכשיו זוהי שעת רצון ושעת כושר של נתניהו להשיג את המקסימום. במקום זה, הוא פשוט לא מוכן לדבר, לא רוצה להיכנס למו"מ, ממש מתעלם מהבית הלבן".
גם אני חשבתי באותם ימים שיכול להיות שיש משהו שרק ביבי יודע, ואנחנו לא. בטח בסוף יישלף איזה שפן מפתיע מהשרוול. אז הזמן חלף ואחרי שההסכם אושר בקונגרס ונתניהו הובס ללא תנאי ונפל על הגבות בכיכר העיר, עכשיו מתחילים לבצבץ הפרטים החדשים: הממשל גורר רגליים. ישראל רצתה להגדיל את הסיוע הצבאי מ־3 ל־5 מיליארד דולר בשנה, אחר כך התפשרנו על 4 מיליארד, עכשיו גם זה לא מקובל עליהם. "יש לנו בעיות תקציב", אומרים בממשל, ומחייכים. בצדק הם מחייכים. הבדיחה הזו על חשבוננו. וזה לא רק עניין של כסף. הסכם הסיוע לעשור אמור לסגור הבנות אסטרטגיות, תיאומים, שיתופי מודיעין, ההגנה על היתרון האיכותי, הסיוע להצטיידות בהגנה נגד טילים ורקטות. האמריקאים חושבים על הקטנת הסיוע הזה, אגב.
אני לא מאשים את ברק אובמה. בשבע השנים החולפות הוא היה הנשיא האוהד ביותר לישראל בתחום הביטחוני. זו אינה דעתי, זו חוות דעתם של כל ראשי זרועות הביטחון שכיהנו בתקופה הזו בתפקידים בכירים. הבעיה היא שבמקום לקבל תודה מנתניהו, הוא חטף ממנו זובור מתמשך שהגיע לשיאו בשנה שעברה. עכשיו, בשנה שנשארה לו, זכותו ליהנות קצת על חשבון נתניהו.
ומה אומר נתניהו? הוא אומר ש"אולי עדיף לחכות לנשיא הבא". מצוין. ואם הנשיא הבא יהיה הילרי קלינטון? הרי נתניהו יתחיל מיד להתגעגע לאובמה, כי הילרי לא תיתן לו לרקוד לה על הראש כמו שאובמה נתן. במילים אחרות, ראש הממשלה שוב הימר הימור פרוע ומסוכן על עתידנו. כמו שהימר שאובמה יפסיד בבחירות 2012. ושוב נכשל.
בשבוע שעבר ומתחת לרדאר עשה ח"כ אחמד טיבי סיבוב ניצחון משלו בבית הלבן. ככל הידוע זו פעם ראשונה זה עידן שחבר כנסת ערבי מתקבל במגרש הביתי שלנו, ויושב עם אחד מעוזריו הבכירים של הנשיא (רוב מאלי) והצוות. אחר כך המשיך טיבי למחלקת המדינה ולקונגרס. הוא הציג בעיקר את סיפור האפליה של המיעוט הערבי בישראל. נושא שהאמריקאים רגישים אליו במיוחד. באחד המפגשים נכחה גם מי שאחראית על הדוח השנתי של מחלקת המדינה בעניין זכויות אדם. כדאי שנצפה פגיעה לקראת הדוח הבא. טיבי הוא טיפוס שיודע להציג עמדה. עצוב להבין שאחמד טיבי רצוי בבית הלבן, בעוד השגריר שאמור לייצג שם את כולנו, רון דרמר, מוקצה מחמת מיאוס. גם זו סחורה תוצרת נתניהו. ומי בסוף ישלם את החשבון? ברור שאנחנו. זהו גם הנושא של הקטע הבא.
2. אנחנו נשלם. כרגיל
בשש השנים האחרונות נפלטו יותר ממאה עובדים מהגיהינום המכונה בטעות "מעון ראש הממשלה" ברחוב בלפור בירושלים. על פי כמה גרסאות, המספר גדול אף יותר. מחנה פליטים גדול ורב, אבל אף אחד מהם לא דורש "זכות שיבה". להפך. עצם הרעיון של קירבה כלשהי לקן הקוקייה ול"גברת" מסייט את שנתם של רוב האומללים האלה.
אני יודע שקשה להאמין למספר הזה, אבל הוא אמיתי לגמרי. הם נפלטו משם אחד אחד, או בקבוצות, מתחת לרדאר ובאין רואה. מנגנון צללים יעיל מועסק בהשתקה, בהרגעת הנפלט/ת הנסער/ת ובהשבת הסדר על כנו. הם פוזרו במרחב המשיק לאזור האסון. חלק קיבלו ג'ובים אחרים במשרד ראש הממשלה. אחד בארכיון, השני באגף הנהגים, השלישית במזנון. חלק קיבלו ג'ובים באגפים או במשרדים משיקים (המטה לביטחון לאומי, למשל). חלק אחר "סודר" בחוץ איכשהו. כמה שאיימו לתבוע, הגיעו להסדרי פיצוי, פשרה או השתקה פרטיים (כמו הנהג לשעבר, ההוא שנשלח לפדות את הבקבוקים). הרוב הדומם פשוט המשיכו הלאה, מודים למזלם הטוב שנחלצו איכשהו בריאים בנפשם ושלמים בגופם. יחסית.
משרד עורכי דין ירושלמי גדול עוסק בסוגיה הזו עוד מעט שבע שנים, כמעט סביב השעון. המשרד המשפחתי. יצחק מולכו הוא שר החוץ, השליח האישי והאינטימי, שותף הסוד המלא, מי שמייצג את האינטרסים שלנו במקומות הרגישים ביותר, מהגז הפלסטיני דרך הגז הישראלי דרך המפרץ, הרשות הפלסטינית, הממשל האמריקאי ועוד, והוא בכלל עורך דין פרטי שאפילו לא יצא לחופשה וממשיך בפרקטיקה כרגיל. השני, דוד שמרון, אחראי לזירה הפנימית: התביעות, הסכסוכים, ההשתקות, הטיפול בכל ענייני הממלכה. חצר ביזנטית המבוססת על כוח ופחד קמה לנו כאן, כמעט בלי התנגדות, והשתלטה על המדינה. כולם מתיישרים איתה. מפחדים. מתקרנפים. עד שהגיע מני נפתלי.
ההתעללות במני נפתלי תעלה לנו 170 אלף שקל. מי ישלם? אנחנו נשלם. כרגיל. אוצר המדינה. אלה ששילמו על המים בקיסריה ועל הגינון והגידור והתריסים החשמליים והנרות הריחניים ומה לא. אם מישהו מכם קץ בחייו, יתייצב נא מול שערי בלפור ויציע לגברת, או לאדון, לעשות מחווה ולשלם את הסכום הזה מכיסם. הוא ייתקל מיד בפרץ צווחות על הניסיון הנואל "לגזול מזון מהילדים שלנו".
ביקשתי פעם ממישהו שכיהן בתפקיד בכיר מאוד בתוככי המהומה הזו לחשב כמה זה עולה לנו. הוא ניסה, ונכשל. "אין מצב להגיע לסכומים", אמר, "הרוב סמוי מן העין. גם כשמתפרסם דוח הוצאות המעונות זה לא אמיתי, זו קומבינה, מעבירים סכומים ממקום למקום, מתמרנים את הספרים, מעוותים את הכל. רק ההסדרים וההסכמים עם כל העובדים שנפלטים מכאן זה דבר ענק", אמר האיש, "אני לא מדבר איתך על הטיסות, וההוצאות בקיסריה, והגינון, והמים, והפרחים, והנרות הריחניים באלפי שקלים, ומה לא. שומר נפשו ירחק מכל זה. המנכ"לים והבכירים שמכהנים במשרד ראש הממשלה", המשיך האיש, "בדרך כלל נפלטים בגלל זה. אחד הלך כי לא הסכים שהמדינה תשלם את היטל הבצורת על המים בקיסריה, בכיר אחר לא קידם מספיק מהר רכישת מטוס, בסוף כולם מגיעים לאותו מצב ונמלטים".
יש שופטות בירושלים. נשיאת בית הדין לעבודה בעיר, דיתה פרוז'ינין, הוכיחה את זה. תודה, כבוד השופטת. זה כבר לא מובן מאליו. אני מקווה שלא יבולע לך. כי במקביל, פרקליטה בשם כוכבית נצח דולב, מהמחלקה האזרחית של הפרקליטות בירושלים, קיבלה קידום אחרי שהשתתפה במסע הכפשה דורסני נגד מני נפתלי.
בכלל, הפרק הזה לא יירשם בדברי ימי התהילה של הפרקליטות בירושלים. מעניין מה עובר במוחו של פרקליט המדינה המלא מעצמו להתפקע, שי ניצן, כשהוא משחזר את פועלו בתחום הזה. בזמנו, הפרקליטות הגנה על שוד הקרקעות של האלוף יואב גלנט, באותה עתירה שהוגשה על ידי התנועה הירוקה והביאה, בסופו של דבר, לביטול מינויו לרמטכ"ל. היועמ"ש דאז, יהודה וינשטיין, הבין מתישהו שהקייס לא היה בר הגנה על ידי המדינה. יש דברים שלא עושים. יש מצבים שבהם צריך אדם לקום ולהגיד "עד כאן". למסקנה דומה היה צריך להגיע במקרה הנוכחי שי ניצן. במקום זה, הוא אישר וגיבה את מופע האימים של נצח דולב. הוא חי עם הסיטואציה שבה פרקליט פרטי חלקלק מטעם הגברת יושב מאחורי גבה של הפרקליטה הממלכתית ומנהל את האירוע.
שלשום דיווח ברוכי קרא בערוץ 10 כי גורם משפטי בכיר "זע באי נוחות" למראה המחזות הללו. מגיע לו צל"ש, כי כל האחרים דווקא מתרווחים בנוחות במחילת הקרנפים שלהם. כל זה נעשה על גבו של עובד אמיץ אחד שהחליט לא לשתוק, לא להיכנע, לא לפחד וללכת עד הסוף.
3. החיים בבלפור
תזכורת: צבא היחצנים, עורכי הדין, האסטרטגים ומלחכי הפנכה השונים ניסה להדביק לנפתלי הטרדה מינית. אחר כך הם תפרו (בחובבנות) תיק שלפיו הוא גנב מצרכים ומוצרים ממעון ראש הממשלה. אחר כך, בשיא השיאים של החוצפה בכל הזמנים (כולל אימלדה מרקוס ואלנה צ'אושסקו), טענו הטוענים כי העלייה הגדולה בהוצאות מעונות ראש הממשלה, שנחשפה בדוח מבקר המדינה, היא בגלל מני נפתלי. זה אמיתי. ניר חפץ, שאין מתאים ממנו לנקות אחרי הגברת, הודיע בחגיגיות ש"אתם תראו שבבית המשפט יוכחו מידותיו והתנהגותו של מני נפתלי בתוך הבית הזה ומחוצה לו".
ובכן, ראינו. בית המשפט השליך את חפץ וגבירתו מכל המדרגות. בית המשפט, שכלל את הנשיאה פרוז'ינין ושני נציגי ציבור, קיבל את כל העדים והעדויות שהגישו נפתלי ועורכות דינו נעמי לנדאו ונאוה פינצ'וק־אלכסנדר. בית המשפט קבע ששרה נתניהו משקרת. בית המשפט קבע שהגברת רודנית, דחה את כל טענותיה והפליא בתיאוריו את הזוועה שפוקדת את מי שעובד בשירותה. חוץ מנפתלי, נמצאו שני אנשים אמיצים נוספים שהעזו להעיד: איש התחזוקה גיא אליהו, והמבשלת אתי חיים, שאף הותקפה והתמוטטה באחת הפעמים. קריאת העדויות הללו קשה ומציירת תמונה מטורללת לחלוטין של המתרחש באותו קן קוקייה ירושלמי, שמקרין על המדינה כולה.
קוראיו הוותיקים של הטור הזה מכירים את האינפורמציה הזו מקרוב. היא מתוארת כאן למעלה מעשור. היא מבוססת על מאות עדים (אין הגזמה במספר הזה). צדק מני נפתלי כשסיפר ביום רביעי בערב, במסיבת העיתונאים, שהדברים מקרינים ומשפיעים ישירות על ראש הממשלה. צודק נפתלי כשהוא מספר שנתניהו ידע הכל. לא רק ידע, גם גיבה, ומגבה, ומסתיר ומסוכך ומטשטש את המתרחש כבר חיים שלמים. יש אין ספור דוגמאות. תהליך מינוי ראש המוסד האחרון הוא רק דוגמה קטנה.
אתמול בערב, במאמץ להוריד את מני נפתלי מהכותרות והמהדורות, נקטה חצר המלוכה פעולה כפולה: קודם כל הבליח ליצן החצר ניר חפץ עם ההודעה ששרה נתניהו מתכוונת לערער על פסק הדין, תוך התעלמות אלגנטית מהעובדה שהיא לא יכולה לערער על פסק הדין מהסיבה הפשוטה שלא היא נתבעה. היא בסך הכל הייתה עדה במשפט הזה. התביעה הייתה נגד המדינה. רק המדינה יכולה לערער על פסק הדין. מצד שני, המדינה זה היא, לא? כן. אז היא תמליץ למדינה לערער והמדינה תיאלץ לערער, כי יש היררכיה במדינה הזו.
המהלך השני היה מתוחכם יותר. נתניהו הודיע לפנות ערב שהוא מתכוון למנות את נדב ארגמן לראש השב"כ. כהונתו של יורם כהן תפקע רק בעוד שלושה חודשים, נתניהו ממנה תמיד מינויים ברגע האחרון, או קצת אחריו, אבל הפעם נוצר צורך לכבוש מחדש את סדר היום, אז הגיע תורו של ארגמן להודות לגברת (בלי קשר, מדובר במינוי ראוי). שיהיה בהצלחה לו, ולכולנו.
תיקון קטן לדברים שאמרה עו"ד נעמי לנדאו אחרי פרסום פסק הדין: היא אמרה שלאור מה שנפסק בעניין "הגברת הראשונה", יידע כל מעסיק כי עובדים אינם רכושו הפרטי. ובכן, שרה נתניהו אינה הגברת הראשונה. לגברת הראשונה קוראים נחמה ריבלין והיא, על פי חוק, זכאית לתואר הזה. במקרה שלנו, היא "הגברת" והיא משוכנעת שלא רק העובדים בשירותה הם רכושה, אלא המדינה כולה, על נכסיה, אזרחיה ואמצעיה, סרים למרותה. כל מי שהיה או נמצא שם יודע את האמת הזו, וכולם מפחדים ושותקים.
במהלך החודשים האחרונים הצלחתי, במאמץ רב, לקושש שלוש עדויות על מני נפתלי "מתוך החדר". מדובר בעדויות של אנשים מליבת מערך האבטחה של ראש הממשלה, המשרד והמעון. אנשים שאסור להם להיות בקשר כלשהו עם התקשורת. במקרה הזה, ובדרך לא דרך, העדויות עברו. הם לא דיברו על הגברת או על בעלה ולא הסגירו פרט כלשהו מהמתרחש במעון. הם דיברו רק על מני נפתלי: הוא היה עובד מסור, מקצוען, רציני, נאמן. עשו לו עוול. הוא עבד בפרך. קודם שהפך, לאסונו, לאב הבית במעון ראש הממשלה, היה נפתלי המאבטח האישי של "הגברת" ושני בניה. יחסי האמון היו טוטאליים. אבל אז הוא עשה את השגיאה והחל לעבוד בתוך קן הקוקייה. כל השאר היסטריה.
תחשבו על הסיטואציה הזו: משפחת נתניהו מסיבה אל השולחן לארוחת צהריים בפטיו שבבלפור. השולחן ערוך, הכיסאות מוכנים, כל מה שצריך זה להתיישב ולאכול צהריים. אבל אז מתברר לגברת שכמה דקות קודם לכן הופעל הגגון החשמלי שעליו הסכך (זה היה בסוכות). מיד התעורר חשדה פן טיפת אבק מהסכך נשרה לה אל השולחן ואולי, חלילה, עשתה דרכה לאחד הסלטים והיא עומדת להרעיל את ראש הממשלה או מי מבני ביתו ולהמיט שואה על העם היהודי. היא הורתה מיד לעובדים לערוך את השולחן מחדש. לפנות את כל הכלים, לזרוק את הסלטים, להתחיל מההתחלה. הבן הצעיר, אבנר (צעיר מקסים וצנוע), שמבין את מצוקת העובדים ואת המצב, אמר שאין צורך. לא קרה אסון, אפשר להתחיל לאכול. הגברת נתניהו נתקפה אמוק, משכה בחוזקה את המפה שעל השולחן, העיפה את הכלים ותכולתם וציוותה לערוך הכל מהתחלה ומיד תוך חמש דקות.
חברים, זה סיפור אמיתי והוא אינו חריג. כך נראים החיים בבלפור. שוב ושוב חוזרות העדויות על הטרדות באמצע הלילה, על דרישה לחזור בשעה מאוחרת לעבודה כדי להגיש מרק או "לאחל לילה טוב", ועוד לא דיברנו על הבקבוקים והביצים והשמפניה (מדובר בקאווה) והפרחים והנרות ומה לא.
בתוך כל זה, צריך בנימין נתניהו לתפקד ולנהל מדינה. אין כמעט אדם אחד, מתוך עשרות היועצים והעוזרים של ביבי במהלך השנים, שלא מסכים עם הקביעה שהסיטואציה הזו מקרינה ומשפיעה על תפקודו של ביבי. ומי שמפיל את האחריות על הגברת, עושה לעצמו הנחה. האחראי, זה הוא. רק הוא. אה, וגם אנחנו. ולכן, בסופו של דבר, כל אחד מקבל מה שמגיע לו. הוא ואנחנו.
4. ימי הרדיו
עכשיו הגיע תורו של רזי ברקאי. שלשום נודע לו, במקרה, ממסרון של קולגה, שמקצצים את תוכניתו הפופולרית משעה לשעתיים. כן, רזי ברקאי, אחרי 20 שנה של "מה בוער", מגורזן דרך התקשורת. וזה קורה בסמיכות מחשידה לפרסום הידיעה ("גלובס") על כי ראש הממשלה נתניהו התנגד להארכת כהונתו של מפקד גלי צה"ל ירון דקל בשנה (למרות זאת, שר הביטחון יעלון האריך), ובסמיכות עוד יותר מחשידה למעידה לשונית של רזי בניסוח שאלה הקשורה להורים השכולים, שהפכה אותו בן רגע לאויב העם, בוגד ומרעיל בארות.
זכותו של מפקד גלי צה"ל לקצר לברקאי את התוכנית (אם כי אין לזה הצדקת רייטינג). לפני כמה חודשים עלתה בין דקל לברקאי האפשרות להגשה משותפת, צירוף מגיש/ה שני/ה לצדו של ברקאי הוותיק. רזי לא שלל וביקש שמות. הועלה שמה של גאולה אבן, שסירבה. פתאום, השבוע, מתפרסם שאראל סג"ל (עיתונאי ראוי ומוכשר) מקבל שעה מהשעתיים של רזי, מתפרסם שיעקב ברדוגו יהיה גם הפרשן אצל ניב רסקין. ואילו רזי ברקאי סומן כאויב העם. שתול. ברקאי, שאיבד בגיל 17 את אחיו, שנהרג בתאונת אימונים כצוער בבה"ד 1. ברקאי, שהיה קצין בצנחנים ומ"כ של ביבי, ואחר כך מפקד צוות של מופז. ברקאי, שמריץ קריירה עיתונאית מרשימה מ־1970, כבר 46 שנה. אז נניח שמעד בלשונו. זו סיבה להסתערות ההמונים? לדרך שבה הוחלט לקצץ אותו?
אני לא חבר של רזי ברקאי והיו לי אפילו כמה מריבות איתו במהלך השנים. אני עוקב בשנים האחרונות אחר תוכניתו והבחנתי במאמץ הגדול לאיזון, גם מבחינת מינון המרואיינים וגם מבחינת התנסחות המגיש עצמו. כך ראוי. את ירון דקל אני מכיר ומוקיר. מהגדולים שבעיתונאי הרדיו שהיו כאן, שמנסה לתמרן במציאות הכאוטית של מפת השידור הישראלי בעידן ההשתלטות הגדולה של משפחת נתניהו על מדינת ישראל. דקל עשה בגלי צה"ל הרבה יותר דברים ימינה מאשר שמאלה (אני לא מאמין שבכוונת מכוון), ועדיין תמיד יבואו אליו בטענות. אנחנו חיים בתקופה שבה יושב מי שיושב בירושלים ועולים אליו לרגל מלשינים קטנים המנסים לחבל בכרמים ולהוציא דיבה. גם לדקל יש חיים וקריירה וגם הוא צריך לדאוג. זו הסיבה, כנראה, שאף אחד מהטאלנטים הגדולים שעוד נותרו בגלי צה"ל לא נשמע אתמול ושלשום. כולם נדמו. אנחנו כבר בשלב שבו המרד בלתי אפשרי. אלה שנותרו חלשים, אלה שמסוגלים עדיין, מפחדים.
השבוע פורסם שהשרה מירי רגב רוצה להקים עוד תחנת רדיו. "תחנת נוסטלגיה". אני שותף לשאיפה הזו. מה שנותר לנו זה להתעטף בנוסטלגיה. הייתה כאן פעם מדינה דמוקרטית, שפויה, ליברלית, נאורה. מדינה ששאפה להיות ככל המדינות ועם שרצה להיות ככל העמים. ותראו מה קרה. אז בואו נחזור להתחלה: תודה לך, כבוד השופטת דיתה פרוז'ינין. על האומץ, על היושר ועל התקווה.