המכתב הידוע ששלח דוד בן־גוריון בשנת 1952 לאשת נשיא המדינה דאז רחל ינאית בן־צבי נקרא עד כה דרך הפריזמה הפמיניסטית וככזה עורר כעס שיש בו מן האמת. במכתב ביקש בן־גוריון מהגברת ינאית לחדול ממעורבותה בענייני הנשיאות. “אין את שותפה לנשיאות, העם בוחר רק נשיא אחד ולא עלייך לבטא את הסמל הזה". לצורך הדוגמה האישית הוסיף: “פולה אינה שותפה לשליחות (המדינה - ר"ע). יש רק ראש ממשלה אחד ותפקיד זה אינו משפחתי".
ניצחונו החד־משמעי של מני נפתלי בתביעה נגד מעון ראש הממשלה וקבלת בית המשפט את טענותיו, שלפיהן ספג יחס מתעמר מצדה של שרה נתניהו, מזמנים דיון מחודש בסוגיית מעורבותה ותפקידיה של האישיות הקרובה ביותר לראש הממשלה או נשיא המדינה, בין שיהיה מדובר באישה, בעל או ילדים. בשל הנסיבות נראה כי אין מפלט מהסדרה בחקיקה של מעמדה וגבולות סמכותה של אישיות זו.
הסיפורים על יחסה הפוגעני של אשת ראש הממשלה כלפי העובדים במעון ראש הממשלה, כמו גם הטענות על מעורבות היתר שלה במינויים ובמהלכים פוליטיים והוצאות האיפור והעיצוב חסרות הפרופורציה (כך על פי דוח מבקר המדינה מפברואר 2015) מלווים את עשר שנות כהונתו של נתניהו כראש ממשלה. הסיפורים היו צפויים להמשיך ולצוץ אלמלא האזרח מן השורה מני נפתלי שם נפשו בכפו, הסתער על המערכה ושם קץ לחלק מהם. חלקם האחר ימשיך לעבור מפה לאוזן. נזכיר שמורת רוח, שאינה כמובן דומה בעוצמתה, הופנתה בזמנו גם נגד לאה רבין ונוספות, כמו גם שהיה זה סילבן שלום שניסה להעביר בשנת 2000 הצעת חוק בעניין, כי בטעות חשב בזמנו שהוא רואה את הנולד.
תחום פעולתה של האישיות הקרובה ביותר של מי שמצוי בראש פירמידת השלטון נותר עד כה בישראל בגדר תחום אפור. דמוקרטיה יכולה לחיות בשלום עם “שטחים עמומים". במידה רבה הם אף מהווים אות לחוסנם של אלמנטים דמוקרטיים אחרים, החשובים לא פחות מחקיקה, כגון תרבות פוליטית דמוקרטית, תקשורת בריאה ונושכת ושומרי סף כגון יועץ משפטי לממשלה ופרקליטות.
במציאות הפוליטית הישראלית הרי שנוגדני האינטרס הציבורי של המוסדות הדמוקרטיים הללו נחלשו. כוחו התקשורתי של ראש הממשלה המחזיק בתיק התקשורת ומקורב לבעלי הון שבבעלותם גופי תקשורת בעלי השפעה, כמו גם הלחצים הכלכליים שבהם מצוי שוק התקשורת, מביאים לירידה במספר התחקירים ולרתיעה מכאלו העוסקים בסביבת ראש הממשלה. על היועץ המשפטי לממשלה, שהיה עד לאחרונה מזכיר הממשלה של נתניהו, מונחת בשלב זה חובת ההוכחה בדבר יכולתו לפעול במקצועיות ובמנותק מהאינטרסים המשפחתיים של ראש הממשלה. הפרקליטות אף היא מצויה בנקודת שפל בכל הקשור לאמון הציבור בה. די אם נזכיר את הביקורת חסרת התקדים שהטיחה בה נציבת הביקורת על הפרקליטות, השופטת בדימוס הילה גרסטל, או שניזכר במתקפה חסרת הרסן על האזרח מני נפתלי, משל הייתה הפרקליטות משרד עורכי דין פרטי, על מנת להנמיך ציפיות כי תקפוץ ראש מרצונה ותורה על חקירה היכן שאינה חייבת והיכן שתעורר את חמתו של ראש הממשלה. ולגבי תרבות פוליטית דמוקרטית, קשה שלא לחוש את הצל הגדול המאיים עליה. הסדרה בחוק של תפקיד האישיות הקרובה לראש הממשלה הופכת אפוא בלתי נמנעת.
הסדרה זו תאפשר הגבלות פורמליות על מעורבותה, תקציב שקוף ומוגבל ואפשרות לסנקציות מוגדרות. כעובדת מדינה, הפיקוח והמעקב יהיו חלק אינטגרלי מפעילותה. האינטרס בחקיקה מסוג זה אינו רק של הציבור. אם ראש הממשלה חפץ להתנקות, לקנות מחדש את לב הציבור ולמנוע מבוכה מאנשיו הקרובים המגבים אותו ואת רעייתו, הרי שזה צריך להיות גם האינטרס שלו.