רצף האירועים והפיגועים שהתרחשו בשבועות האחרונים חידד מחדש את הדיון ארוך השנים על יחסם של ערביי ישראל למדינה. מצד אחד, הפיגוע הרצחני שביצע נשאת מלחם בתחילת ינואר ברחוב דיזנגוף; פיגוע הדקירה שבוצע השבוע ברהט; פיגוע דריסה שבוצע בחודש אוקטובר על ידי תושב אום אל־פחם והפיגוע באותו חודש שביצע חליל אלעוקבי, הבדואי הישראלי בתחנה המרכזית בבאר שבע. מצד שני, התנהלותם הפרובוקטיבית של חברי הכנסת הערבים, ובעיקר אנשי בל"ד ותמיכתם במבצעי הפיגועים.

על כל אלו רובצת גם עננת התנועה האסלאמית, שהפלג הצפוני שלה הוצא לאחרונה אל מחוץ לחוק ופעילותו נאסרה. ברקע ראוי להתייחס גם למספר סיכולים של השב"כ שבוצעו לאחרונה, של חוליות דאע"ש שהחלו להתארגן בגליל ובאזור המשולש.
התחושה המתקבלת בקרב אזרחי ישראל היא של תהליך מתגבר של הקצנה לאומנית, המשולבת בהגברת הטרור בקרב ערביי ישראל. תפיסה אשר מקבלת תמיכה ועידוד משמעותי מקרב גורמי ימין קיצוניים, ואף שואבת חיזוק מהצהרותיו החוזרות ונשנות של ראש הממשלה, אשר במקום לנסות לקרב את האוכלוסייה הזו, מדגיש בעיקר את הקיצוניות ואת החשש ממנה.

את זירת ההפחדות וההצהרות הפוליטיות ראוי להשאיר לפוליטיקאים ולמחרחרי הריב והמלחמה. אולם כדי להבין ולדעת מה באמת מצבנו, כדאי להתמקד בנתונים ובעובדות. צריך להדגיש כי מעורבותם של ערביי ישראל בטרור לאורך השנים היא מועטה מאוד ביחס למספרם באוכלוסיית המדינה. על פי נתוני השב"כ, פחות מ־5% מהמעורבים בביצוע פיגועים - גם בעבר וגם במערכה הנוכחית - הם מקרב ערביי ישראל.

***

טרוריסטים ערבים ישראלים פעלו כבר מהאינתיפאדה הראשונה וגם בשנייה. למשל, בפיגוע התאבדות שביצע שאכר חבישי בספטמבר 2001 בתחנת הרכבת של נהריה, וכך גם במקרים של הגשת סיוע למחבלים אחרים. בסך הכל נחשפו לאורך השנים כמה עשרות התארגנויות טרוריסטיות מקרב ערביי ישראל, ומספרם של כלל ערביי ישראל המעורבים בטרור או בתמיכה בו לאורך כל השנים לא עלה על מאות בודדות. מדובר על אחוזים שוליים ביחס למספרם של ערביי ישראל באוכלוסייה הכללית.
 
צריך להודות שקִנים של קיצוניות דתית או לאומנית עדיין מתקיימים במגזר הזה. בעבר הם צמחו מהזדהות עם התנועה האסלאמית או עם האחים המוסלמים ובהמשך עם חיזבאללה. בעבר נעצרו מספר חוליות שפעלו במסגרת ארגונים אלו או מטעמם או שפעילותן סוכלה. כיום ההנחה היא שדאע"ש הוא הארגון המהווה השראה לחיקוי ולביצוע פיגועים בקרב הקיצונים במגזר. אולם ההשראה הזו נופלת בעיקר על אוזניים המוכנות להקשיב לה ועל עיניים המוכנות לראות אותה. ואלו בודדים בלבד.
 
מציאות נקבעת בשטח ומבוססת על עובדות. המציאות היא שלמרות כל האמור לעיל, מרבית אזרחי ישראל הערבים אינם תומכים ואינם מעורבים בשום סוג של טרור או פעילות ביטחונית. מספרם של תומכי התנועה האסלאמית במגזר נאמד ב־150 אלף. גם אם נוסיף למספר זה מעגלי תמיכה נוספים וכן קבוצות קיצוניות שונות התומכות בדאע"ש או באידיאולוגיות סלפיות־ג'יהאדיסטיות אחרות, לא נעבור את קו 200 אלף. המשמעות היא כי כ־85% מערביי ישראל הינם אזרחים נורמטיביים, שאינם מעורבים בפעילות טרור או נגד ביטחון המדינה.  
סקר שפורסם ב"ידיעות אחרונות" לפני כשנה מצא כי 86% מערביי ישראל אינם תומכים בטרור בכלל ובדאע"ש ובפעילותו בפרט. רוב ערביי ישראל מכירים בדגל ונאמנים לחוקי המדינה. מי שמכיר את המגזר לעומק, יודע כי הרוב המוחלט של אזרחי המדינה הערבים - אף כי הם רואים את עצמם כפלסטינים במוצאם - עסוק בעיקר במחייתו, בפרנסתו ובהישרדותו. איש מהם לא יוותר על אזרחותו הישראלית במדינת היהודים.
 
המשמעות האמיתית של העובדות היא שהפחדים המופצים על ידי גורמי שלטון וקיצונים שונים אינם מציאותיים. ערביי ישראל מעוניינים להשתלב במדינה ולהיות חלק ממנה. נכון, נדרשת עדיין עבודה רבה משני הצדדים. המדינה חייבת להפסיק להזניח את המגזר ולבנות אסטרטגיה ארוכת טווח לפיתוחו, כולל תשתיות חינוך ותעסוקה. המדינה חייבת להכניס את המשטרה לכל הכפרים והערים הערביות ולהשליט בהם את שלטון החוק, מהלך שממנו היא נמנעת לאורך שנים.
 
ראשי המגזר, שללא ספק אינו מיוצג כראוי על ידי חברי הכנסת הערבים הקיצוניים, חייבים לפעול לפיתוחו של המגזר על פני הגדלת השסעים והקיצוניות, ולהגביר את השתלבות האזרחים הן בחובות והן בזכויות הנדרשות מהם כאזרחי מדינה. גם בעניין הזה כמו בכל שאר, ללא גיבוש ומימוש אסטרטגיה ארוכת טווח עם חזון ויעדים, לא יקרה דבר. או נכון יותר, יקרה אבל משהו רע.