בשבועות האחרונים קראתי בתקשורת להוריד משידור את תוכניתו של יורם שפטל ברדיו 103FM. הבקשה החריגה שהגשתי לרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו נבעה מנימוק ברור: תוכניתו של שפטל היא במה למופע של דברי שטנה והסתה קשה נגד מחנה השמאל. מאז יצאתי בקריאה זו, הונחו על שולחנו של מנכ"ל הרשות השנייה עשרות תלונות מאזרחים שקצו בדברי הבלע של שפטל.
לפני שלושה ימים רמז קלמן ליבסקינד (במאמרו "רק להם מותר") רמז עבה מעל דפי עיתון זה כי בחרתי לתקוף את שפטל משום שאני נמנה עם סותמי הפיות ש"יהיו מוכנים להיהרג על הזכות לא להשמיע דעות המנוגדות לשלהם". ליבסקינד הבהיר כי בחרתי לתקוף את סגנונו של שפטל משום שאני יודע שזה "לא ייראה טוב" לדבר על הבעיה, שלדבריו יש לי, עם דעותיו של שפטל.
אז זהו, שלא. דעותיו הפוליטיות של ליבסקינד אינן בגדר סוד מדינה, וגם ידוע כי אני מחזיק בדעות שונות ממנו. אבקש את סליחתכם על ניפוץ התזה שליבסקינד בנה עלי: אני מוקיר אותו כעיתונאי איכותי ומקצועי. אני שמח שקולו נשמע בעיתון מרכזי ומשפיע, ולא רק בתחנת רדיו אזורי או בעיתון מגזרי.
ישנם רבים וטובים שמביאים מדי יום קולות שונים ומגוונים בתקשורת הישראלית: עמית סגל, עקיבא נוביק, רוני דניאל, זאב קם, שרון גל וצבי יחזקאלי – כולם אנשי תקשורת נפלאים שעושים מלאכתם נאמנה. הם מעצבים שיח ציבורי פלורליסטי, פתוח ומאתגר מחשבה.
מימי כהונתי כיו"ר הנהגת בית"ר עומדים לנגד עיני דבריו של ז'בוטינסקי שתיאר את "ההדר הבית"רי" כך שכל מילה היוצאת מפיו של אדם חייבת להיות "מילת כבוד", ומילת הכבוד צריכה להיות חזקה מברזל. כמו בשיח הציבורי – כך גם בתקשורת. שפטל מתיימר להיות איש ימין, איש תיגר והדר. בפועל הוא עוסק מדי יום רק בסימון מצורעים בתוך המחנה. האם המשבר האידיאולוגי של המחנה הלאומני כל כך גדול, שאין הוא מסוגל לנהל ויכוחים בלי לקרוא ליריביו "בוגדים", "פושעים" ו"אנטישמים"?
שידוריו של שפטל, רובם ככולם, מנותקים מהזכות הלגיטימית לנהל ויכוחים אידיאולוגיים. שלא יהיה ספק, אני מאמין בוויכוחים, מרים ככל שיהיו. הם הכרחיים לדמוקרטיה. אולם בין שפטל ובין עיתונות דבר וחצי דבר. כל תכליתו של אותו שדרן היא לטנף, לקלל ולמדר ציבורים שחלוקים על דעתו.
ליבסקינד ואחרים טענו שאני לוקה בצביעות על שאיני תוקף באותה המידה את נתן זהבי המתגאה בהיותו עצבני. כאן המקום לציין שהמאבק שלי נגד שפטל אינו אישי. אני מאמין שאין מקום לאנשי תקשורת שמנצלים את מעמדם לרעה. אבל טענת הצביעות מעידה על מנהג מגונה שחדר לשיח הציבורי. בשנים האחרונות נולדה דת משיחית חדשה: הסימטריה. מאמיניה, וליבסקינד ביניהם, משתמשים בטיעון ה"למה לא גינית את..." מתוך מטרה לנטרל כל ויכוח. אנשי הסימטריה יוצרים מציאות מסוכנת שבה אסור למתוח ביקורת משום סוג. "אם תתעלם משפטל", הם טוענים, "אנחנו נתעלם מזהבי". בפועל – הסימטריה היא קידוש סטטוס קוו של התלהמות ואלימות, וזה בדיוק מה שנותן לגיטימציה לשיח אלים וקיצוני.
הכותב הוא חבר כנסת מטעם המחנה הציוני וסגן יו"ר הכנסת
