חזון לים התיכון: המציאות במרחב המדמם שלנו עולה על כל דמיון

אין לי ספק שגם נשיאנו לשעבר, שמעון פרס, הוותיק והמנוסה שבמדינאים שטבע את המושג "מזרח תיכון חדש", המום ומבולבל. לנגד עינינו עולה המציאות על כל דמיון. המזרח התיכון מתחדש כל הזמן, אויבים הופכים לחברים, וחברים לאויבים, קואליציות מוקמות ומתפרקות ובריתות נחתמות ומופרות. בכל חודש  מחשבים מסלול מחדש. 
 

במרחק של קילומטרים ספורים מגבולנו, הרוסים, האיראנים וחיזבאללה תוקפים את דאע"ש, ועל הדרך לא לוקחים שבויים ומחריבים ערים שלמות על יושביהן. בקיבוץ, גדלו הוותיקים והמייסדים על אמרות השפר והתובנות שהקרינה "שמש העמים", אמנו רוסיה, ובראשן ההבנה: "כשחוטבים עצים - עפים שבבים". בגרסת 2016, השבבים הם אזרחי סוריה ההמומים והמסכנים, הסופרים את מתיהם ואת חורבן מולדתם, ואין מושיע. 
 

כפי שנראים הדברים, פוטין מוכן לגבות את אסד ולהעמיק את מעורבותו ואחיזתו באזור, ולשם כך להילחם עד טיפת דמו האחרונה של אחרון הסורים. הגרון ניחר והלב נחמץ, והעולם שותק. יש לו בעיות אחרות. 

 

ובינתיים הטורקים, שרק לפני מספר שנים חשבו כי ייטלו את ההגמוניה במזרח התיכון ביחד עם איראן וסוריה, במקומה של מצרים, מוצאים את עצמם בעין הסערה עם גבולות מאתגרים. הם תוקפים דווקא את הכורדים, שנתמכים על ידי האמריקאים במלחמתם בדאע"ש. והאמריקאים תומכים בכורדים נגד הטורקים, מבסיסי אוויר בטורקיה. והסעודים, שחוששים שהעסק יגיע אליהם, מאיימים ומתארגנים לשגר כוחות קרקעיים למערכה נגד אסד. 
 

ובצד, בשקט וכמעט במנותק, ישראל וטורקיה חותרות לנרמול מחודש של היחסים. נפגשים, מדברים, מסכמים על פיצוי, על נוסחה ועל הצהרה משותפת. אם לא יחול שינוי של הרגע האחרון, יוכלו המוני בית ישראל לחגוג את חג יציאת מצרים באפריל הקרוב ב"הכל כלול" באנטליה. חידוש היחסים והחזרה למסלול נורמליזציה הוא אינטרס ישראלי וטורקי משותף - כלכלי, ביטחוני, מודיעיני, מדיני ועוד. 
 

כל זה קורה בזמן שאלפי פליטים סורים נוהרים מהמדינה ההרוסה והשסועה אל גבולות טורקיה כדי להמשיך משם לאירופה הרחומה, החסודה והמבטיחה, ושם בדיוק תופס אותם ארדואן וסוחר בהם תמורת קצת כסף וסיוע מהאיחוד האירופי, שלא שש לקלוט אותם בבירותיו ועושה זאת רק באופן סמלי. 

ועכשיו, לך תעכל את הבלגן הזה ותוציא ממנו חזון חיובי. אולי רק שמעון פרס יכול. 
 

2. מנהג היה לי כמפקד גלי צה"ל במשך שנים: בכל עת שהתרחשה תאונת דרכים שהיו מעורבים בה הרוגים ערבים או חרדים, הייתי "מסייע" לדסק החדשות שלא להוריד את התאונה מהכותרות במשך שעות. התקשורת נוהגת עדיין למרבה הצער כאילו לאזרחים הערבים או החרדים הנספים בתאונות אין פנים, אין שמות ואין סיפור. אני מקווה שזה משתנה. האתגר - בידי העורכים. 
 

לכן, המודעה שפרסמה אגד השבוע בעיתונות החרדית על ההשתתפות בצער המשפחות על "ששת ההרוגים" בתאונה (שככל הנראה גרם לה נהג אוטובוס מועד), היא לא פחות ממקוממת ובלתי נסבלת. אסור להשוות, אבל אילו היה מדובר חלילה בתושבי תל אביב, נתניה או קיבוץ בגליל, היינו מקבלים את שמותיהם ושמות משפחותיהם, וגם התקשורת הייתה מספקת יותר תמונות וסיפורי חיים.

 

היום, כשנעשים מאמצים לקרב לבבות ולצמצם בורות ופערים, יש לתקשורת תפקיד מרכזי בכך. גם בשעת שמחה וגם בשעת צער וכאב. לכל איש יש שם, לכל אחד יש פנים וחיוך, משפחה מתאבלת וסיפור משלו.
 

3. כשאני שומע קולות של חברי כנסת מהליכוד ומהקואליציה שמבקשים להפעיל את התחבורה הציבורית בשבתות, אני מצחקק ותוהה אם אינם מבינים שמשימתו העיקרית של ראש הממשלה בקדנציה הזו היא לתחזק את הקואליציה. נתניהו ייתן להם להשתעשע, להתראיין ולפנטז - אבל לא ייתן לממש. 

בינתיים, יש לי רעיון קטן שיוכל לזכות להסכמה רחבה וראוי שיהיה מובל על ידי נתניהו וישראל כץ: אפשרו לרכבת ישראל להפעיל גם בסופי שבוע את הקו מנמל התעופה לתל אביב וההפך. זה הכל. תנו ל"עיר ללא הפסקה" להיות ככל הערים בעולם, תתחשבו בתיירים, בצעירים, בתרמילאים ובסטודנטים זרים שצריכים לטוס בשישי בערב או בשבת, ונאלצים לשלם מחיר גבוה עבור נסיעה במונית במקום לנסוע ברכבת או באוטובוס.
 

תתחילו בקטן, חברים. אם תעשו את זה נכון, פרקטית ולאומית ולא פוליטית - אפילו ליצמן, גפני ודרעי יסכימו. לפחות בשתיקה. 

4. מפכ"ל המשטרה החדש, רנ"צ רוני אלשיך, היה מוכר שנים במערכת הביטחון לא רק בשל מקצועיותו ותפקידיו המרכזיים, אלא גם בזכות שפמו והעניבה שלא ירדה ממנו לרגע. כעת, כשהוא נאלץ להיפרד ממנה (למעט כשהוא לובש מדי שרד), פגשתי השבוע שוטרות ושוטרים שמתים גם הם להשתחרר מהעניבה הטורדנית. 
 

מתברר כי לפני מספר שנים החליט מישהו במשטרה שהיומנאים, שוטרות, שוטרים, קציני ושוטרי המש"ל (מרכז שירות לאזרח) בתחנות, יתהלכו בעניבות. האמת היא שזה נראה קרקס, לא תואם את הישראליות, לא את מזג האוויר ולא את המדים. זה לא מוסיף כלום גם לתדמית ולאמון הציבור. הדברים החשובים הם תפקוד היומנאי, השירות, החיוך ואיכות הטיפול והשירות.

אדוני המפכ"ל, הם נושאים עיניים אליך. זה ייקח לך שלוש דקות.
 

5. האלוף אביגדור (יאנוש) בן גל שהלך השבוע לעולמו היה טיפוס ססגוני ויוצא דופן גם בשירותו הצבאי, גם בתפקידיו האזרחיים וגם באורח חייו. הילד ניצול השואה, שעלה ארצה במסגרת פרויקט "ילדי טהרן", גיבור מלחמת יום הכיפורים שהגיע לדרגת מצביא, הילך קסם על מנחם בגין שראה בו את תמצית התקומה היהודית ותמצית הציונות, אולם משה ארנס בחר במשה לוי ז"ל להיות רמטכ"ל, ולא ביאנוש. הוא הצדיע לדגל, פרש והלך לביתו בקיסריה.  

 

הכרתי אותו מקרוב כשהיה יו"ר התעשייה האווירית: מלא חדווה, יצירתיות, שש אלי קרבות עם ועד העובדים, וחיוך מתמיד על שפתיו. אני זוכר את הרגע שבו ישבתי לצדו של שר הביטחון יצחק מרדכי במטה חברת מקדונלד דאגלס בארה"ב עם מפקד חיל האוויר שלנו ועם מנכ"ל משרד הביטחון, כשהמנכ"ל של תאגיד הענק עדכן את מרדכי בפתק שבו נכתב: "יו"ר התעשייה האווירית, יאנוש בן גל, הודיע כעת במסיבת עיתונאים בסלון האווירי בפריז שהוא מפריט את החברה". שר הביטחון התפוצץ, הישראלים נעו באי נוחות בכיסאות, והאמריקאים היו נבוכים.
 

כל הדרך בטיסה מניו יורק לפריז, חשבתי על ההודעה שאוציא על החלטת שר הביטחון להדיח את יאנוש מתפקידו. הייתי בטוח שכך ינהג השר, שאף עשה סימנים כאלה. למחרת, בפתח הביתן הישראלי בלה בורז'ה קיבל יאנוש את מרדכי בחיוך וחיבוק, והשר לחש לו: "בפעם הבאה תהיה יותר זהיר בדבריך". זוהי רעות שנרכשה בדם. נוח בשלום, יאנוש. יהי זכרו ברוך. שבת שלום.