הביאו את הסעיף: המכשול של בית המשפט העליון למתווה הגז

בתחילת השבוע התייצב בנימין נתניהו בפני בג"ץ להופעת חייו בנושא מתווה הגז. אלא שנתניהו לא הגיע. הופעתו הייתה חיוורת והתברר שאינו בקיא בפרטים, עד כדי כך שהצטרך להקריא את עמדותיו מהכתב. כך לא אמור להתנהג מי שנחשב לרטוריקן דגול. אחרי שעזב יצאו שופטי בג"ץ להתייעצות, ובסופה המליצו לנציגי המדינה לחזור בתוך שבוע עם תשובה לשאלה אם אין מקום לעגן בחקיקה את סעיף "הבטחת היציבות", המבטיח שקט רגולטורי והתחייבות לאי שינויים חד־צדדיים במתווה הגז.
 

לו הותר לנתניהו, הוא יכול היה לספק במקום תשובה שלילית. גם שר התשתיות יובל שטייניץ אמור היה ללכת בדרכו. השניים רוצים אך לא מסוגלים. זו תהיה גם עמדת הפרקליטות, שתנמק מדוע העברת חלק מהמתווה להליך חקיקה פירושו מתווה באין מוצא. בממשלה הנשענת על 61 ח"כים, חלקם סהרוריים, ששניים מתוכם (השרים יואב גלנט וחיים כץ) פסלו את עצמם, הסיכוי שהחוק יאושר אפסי. 
 

ממשלת נתניהו מתקשה למשול. זה עצוב, אבל זה המצב. אם החוק לא יאושר בכנסת, חלום מתווה הגז ייגוז. רק אלוהים ישמור ממהומת האלוהים שתתפרץ לאחר מכן. 
 

את הימים שלאחר השמעת עמדת בג"ץ העדיפו נתניהו ושטייניץ לבלות בחברת קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל מאשר עם שלי יחימוביץ' והעתירות שלה. שטייניץ עמד אומנם בקשר טלפוני עם אנשיו בארץ, אבל הכל בשלט רחוק. 
 

לא ברור כיצד נולד הרעיון של חמשת שופטי בג"ץ לעגן בחקיקה את סעיף היציבות. קבלת חקיקה בנושא היא מתנה שאנשי נובל אנרג'י רק יכלו לחלום עליה. זה הרבה יותר חזק מהתחייבות שלטונית - חוק יכבול לנצח את ידי המדינה.
 

במקרים דומים בעבר, הנוהג היה שונה. בקציר המלח בים המלח, שבו מימנה חברת המלח את הטיפול בים המוות, ניתנה התחייבות ממשלתית לאי שינויים רגולטוריים לעשר שנים; בעת הפרטת כימיקלים לישראל לפני כ־20 שנה התחייב בייגה שוחט ליציבות בתנאי הרישיון ל־30 שנה; ברפורמה של פתיחת מפעלי המלט לייבוא הועבר לנשר מכתב התחייבות שלא לשנות את התנאים במשך תשע שנים (6+3). אז מדוע דווקא נובל, "המונופול האמריקאי הדורסני והאימתני", תפונק בחוק ולא בהתחייבות?

 

גם אם נניח שחוק כזה היה עובר, כנגד כל הסיכויים, ייתכן שבג"ץ היה פוסל אותו בעילה של תפירת "חוק נובל" לא שוויוני רק עבור החברה האמריקאית.

פיתוח קידוח "לווייתן" מתעכב כבר חמש שנים. אישור המתווה לפני העתירות לבג"ץ כבר אפשר להתחיל בתוכניות פיתוח מצד נובל. חברות זרות מתעניינות ברכישת "כריש" ו"תנין". יש טיוטות חוזה מוכנות לחתימת הסכמים למכירת גז לירדנים. 
 

אם מתווה הגז יתפוצץ, במקום תקבולי מס בהיקף מאות מיליארדי שקלים, אנחנו עלולים לחטוף תביעת ענק מנובל בעשרות מיליארדי שקלים. לנובל יש מדריך מצוין: חברת החשמל הישראלית, שתבעה בבוררות את המצרים ב־2 מיליארד דולר על הפסקת אספקת הגז וזכתה.
 

רק באופוזיציה מוכנים לקחת את הסיכון. שטייניץ אמור לטוס בשבוע הבא לכנס האנרגיה הבינלאומי בטקסס. נקבעו לו פגישות עם חברות האנרגיה המובילות בעולם. אם מתווה הגז יתבטל, מומלץ לו שלא לארוז אלא להישאר בבית כדי לטפל בבלגן שייווצר. מה גם שאף אמריקאי לא יספור אותו ממטר. 

השבוע האחרון היה מהסוערים במערכת הבנקאית - פרומו מצוין לשבוע הבא, מועד תחילת פרסום הדוחות ל־2015. נתחיל בסיפור אזוטרי מאילת. 

ועדי הבנקים הגיעו לעיר הנופש כדי להשתתף בכנס השנתי של חטיבת עובדי הבנקים. יו"ר ועד לאומי מירי רובינו נכחה שם. גם יו"ר ועד עובדי דיסקונט מני גרינשטיין דפק נוכחות (הכנס, אגב, התקיים זמן קצר לאחר שחלק מעובדי דיסקונט חזרו מטיול בלונדון). בעוד רובינו הסכימה, לאחר התלבטות לא פשוטה, למהלך חסר תקדים - לוותר על בונוסים ותנאי פנסיה במיליארד שקל תמורת מניות לאומי, גרינשטיין שיגר מאילת הוראות הפעלה להשבתת הסניפים.

כמה מילים על יחסי העבודה בבנקים. המכנה המשותף הוא שמרבית העובדים נהנים מקביעות. זה אומר שגם אם באמצע העבודה הלכת לסידורים או לקניות בסופר, לא תפוטר. סידור עבודה מצוין. הציפייה המינימלית היא שלנוכח הצונאמי שעובר על הבנקים, העובדים יתחשבו וידעו לתת משהו חזרה. ההתנהלות בעניין שונה מבנק לבנק. הייאוש יותר נוח בבנק הפועלים, שם הוועד לא מורגש. תפקיד יו"ר הוועד הוא שם זמני לתפקיד ניהולי אחר. המנכ"ל ציון קינן עושה ככל העולה על רוחו, כל עוד אינו פוגע בתנאי ההעסקה או בקביעות העובדים.
 

עובד בפועלים שיעז לא להתנייד לסניף אחר ללא סיבה מוצדקת, ימצא את עצמו למחרת בחוץ. בלאומי המצב מורכב יותר. רובינו היא יו"ר ועד חזקה, אבל אחראית. היא מודעת ללינקג' שבין מצב הבנק לכיס העובדים. זאת הסיבה לכך שבהסכמתה כבר נוידו מאות עובדים מהסניפים ל"בק אופיס" בלוד. זאת הסיבה לכך שלא עושים עניין מניוד עובדים מסניף לסניף ברדיוס של עד 30 ק"מ. לכן גם רובינו  הסכימה השבוע לוותר על זכויות תמורת מניות לחיזוק הון הבנק.
 

רגע לפני שנגיע לדיסקונט, מילה על בנק המזרחי טפחות. העובדים פעלו בעשור האחרון תחת הסכם מקפח (בהשוואה למתחרים) ורק כעת מתנהלים מגעים על הסכם ידידותי יותר. זה הבנק היחיד שבו למנכ"ל ישנה הפריווילגיה לפטר מדי שנה עשרה עובדים. בנקים אחרים ייאלצו במקרה הטוב לרוץ במקרים אלה לבית הדין לעבודה ובמקרה הגרוע למשטרה. 
 

בחזרה לדיסקונט. בניגוד לססמת הפרסום המצוינת, בדיסקונט אין עם מי לדבר. השבוע הושבתו הסניפים, כאילו בבנק לא שמעו שהמפקחת על הבנקים מתחננת להתייעלות ולחיזוק בסיס ההון. המוטו של הוועד בשנים האחרונות הוא שהבנק ממילא לא יתמוטט, ההנהלה תתחלף ותבוא אחרת במקומה. אנחנו כאן כדי להישאר.

 

אז זהו, שלא. עובדי בנק שמניותיו נסחרות ב־50% מההון העצמי חייבים בחשבון נפש. בנק שבעלת השליטה הקודמת שלו, משפחת ברונפמן, ברחה ממנו כמו מאש - חייב בבדק בית רציני.
 

המנכ"לית לילך אשר־טופילסקי עושה הכל נכון מבחינה עסקית. ביום ראשון תעלה לירושלים כדי לשכנע את דרור שטרום שלא להיפרד מוויזה כאל. אך יחסי ההוצאות הגרועים ביותר בבנקאות מונעים ממנה להצליח. המצב הנוכחי בדיסקונט כבר גורם להנהלה להתגעגע ליו"ר הוועד הקודם, ריקי בכר. הוא לפחות ידע להחליט, לטוב ולרע.
 

סכסוך העבודה הנוכחי אינו מנותק מהבחירות לוועד במהלך מרץ. היו"ר מני גרינשטיין אינו חזק מספיק להחליט באומץ כמו רובינו מלאומי, ולכן הוא מקצין. 

על מה מתנהל הסכסוך התורן? מדובר בסיפור הלא ייאמן של מה שמכונה "דמי מעבר". זה עובד כך: הנהלת דיסקונט, כמקובל באצולה האנגלית מלפני 200 שנה או אצל הפיראטים בחופי סומליה, מחויבת בתשלום דמי מעבר לעובדים. הקנס, בגובה של 2.1%־7% מהשכר, משולם על כל העברת מורשה חתימה ממקום למקום: זה יכול להיות מסניף יהודה הלוי בת"א לסניף אלנבי. לא מדובר במאות וגם לא בעשרות ק"מ. לפעמים זה עניין של מאות מטרים בלבד.

"דמי המעבר" משולמים לפי משכורת הבסיס, מה שמנפח את ההוצאות הסוציאליות והפנסיה. זה לא עניין של עשרות או אפילו מאות עובדים - התשלום ההזוי הזה נוגע לכ־2,000 מנהלים. מנהלים בדיסקונט טיפסו בזכות הוותק, "דמי המעבר" והטייסים האוטומטיים לרמות שכר הזויות של 50 אלף שקל ומעלה. מס המעבר אומנם לא משולם ל"עובדים רגילים", ובלבד שיימצא להם תפקיד חלופי הולם.
 

בשבוע שעבר הורתה ההנהלה להזיז מספר עובדים למרכז התפעולי ברחוב הרצל בת"א, אבל הם סירבו. "לא אכפת לנו לעבור, אבל הוועד לא מסכים", הסבירו. למנכ"לית הבנק יש סיבה לשאול את עצמה מי בעצם המנכ"ל האמיתי כאן, אני או יו"ר הוועד? על מי תוטל האחריות המשפטית במקרה של תביעה ייצוגית? עלי או על גרינשטיין? בעקבות כך החליטה באומץ שמי שלא עובר לא יקבל שכר. חד וחלק. זה עיקר הוויכוח שגרר שביתה. וזו על קצה המזלג הסיבה לכך שמחזיקי המניות בבנק התייאשו ממנו מזמן.

ססמת הפרסום של בנק הפועלים היא "להיות ראשון זה מחייב" או "פועלים בשבילך". השבוע נהג הבנק על פי נאה דורש ונאה מקיים, וטיפל עבור בנק לאומי בעבודה השחורה בנוגע להמלצות הוועדה להגברת התחרות בין הבנקים.
 

הבנק, בניהול ציון קינן, יצא בסיוע עדת יועצים למתקפה רבתי נגד ההמלצות. נטען שנעשתה עבודה חובבנית ולא מקצועית, שהמטרות סומנו מראש ושההמלצות עלולות להחליש את הבנקים. בהמשך גם תקפו את משה כחלון על אמירותיו בעניין עתיד הבנקים, וטענו שהאמירה חסרת אחריות.

לבנקים יש סיבה אמיתית לדאגה ל"עליהום" נגדם, וזה בסדר והגיוני. אני מאמין שהפרדת כרטיסי האשראי היא טעות שעוד יצטערו עליה, וכפי שהיה בוועדת בכר (כן, ההוא מדיסקונט) היא תעלה ללקוחות ביוקר. אין גם סיבה להדיר את הבנקים מהנפקת כרטיסי אשראי או ממכירת מוצרי ביטוח, מה גם שזה טוב ללקוחות ויוריד מחירים. מדובר באיסור שאינו קיים בעולם.
 

אבל ההתקפה האישית נגד כחלון והשכיבה על הגדר למען לאומי היא טעות. כחלון עושה את עבודתו נאמנה ומקדם את האג'נדה שהצהיר עליה בבחירות. בשביל זה קיבל 10 מנדטים. קינן זוכה אצלו להערכה על ניהול הבנק. הוא גם טרח להחמיא לו אישית בתוכנית רדיו בחיפה.
 

בעוד הפועלים יצא למערכה רבתי על הצלת המערכת הבנקאית, כי "להיות ראשון זה מחייב", החברים מלאומי, ורקפת רוסק־עמינח בראשם, שותקים. הפרדת חברות האשראי? אנחנו נתיישר עם כל החלטה שיקבל האוצר, הבהירה המנכ"לית. בניגוד להפועלים של שרי אריסון, לאומי נסחר ללא גרעין שליטה (כלומר ללא בעל בית פרטי). הוא מאוים כל הזמן מבחינה פוליטית (לפיד הדגים זאת היטב בכהונתו) ולכן מקפידים על תענית שתיקה. כל מילה נגד הרגולציה מיותרת.

 

זאת הסיבה לביטולו ברגע האחרון של כנס ענק שתוכנן לאחר פרסום המאזן בהשתתפות אלפי עובדי הבנק בהיכל מנורה מבטחים בתל אביב. בבנק רועדים מביקורת ציבורית על ראוותנות יתר. ביום ראשון הקרוב יופיעו נציגי הבנק לשימוע בוועדת שטרום. ניתן רק לנחש שתהיה זו הופעה אנמית, ובוודאי לא מתלהמת בסגנון הפועלים. 
 

בעוד לאומי משחק "ראש קטן" בגזרה הפוליטית, הוא בהחלט מגדיל ראש בגזרה העסקית. השבוע הוטרדו כתבי הכלכלה בסדרת הודעות שעשויות היו להפוך את העיתון לביטאון עובדי בנק לאומי. בראש הכותרות - הסיכום של ההנהלה עם הוועד על עסקת מניות תמורת ויתור על הטבות במיליארד שקל. בהמשך שוגרו שני דיווחים נוספים: הסכם לשיתוף פעולה עם האירופים בתוכנית "הורייזן 2000" למימון חברות סטארט־אפ ישראליות בהיקף 100 מיליון דולר, ושיתוף פעולה עם הראל ביטוח בשיווק משכנתאות בהיקף 8 מיליארד שקל. למי ששכח, נזכיר: הראל של יאיר המבורגר קנתה לפני כעשור את קופות הגמל וקרנות פיא מלאומי. היועץ המשפטי לשעבר שלה, חנן פרידמן, יושב כיום על כיסא היועץ המשפטי של לאומי. אני מנחש שעוד נשמע על עסקאות נוספות של המבורגר ורוסק־עמינח.
 

ועוד לא סיימנו. לאומי דיווח על קניית ביטוחים מחברות זרות כדי לשחרר כספי ערבויות חוק מכר בהיקף 10 מיליארד שקל. ולקינוח, תביעה של 172 מיליון שקל נגד האחים נקש בגין פיצוץ העסקה לקניית החברה הכלכלית ים.
 

הדבר שמטריד עדיין את לאומי הוא התביעה הייצוגית הבלתי נגמרת בעניין הסיוע להעלמות מס בארה"ב. המשך הדיון בסוגיה יתקיים בשבוע הבא בלשכת השופט חאלד כבוב. אם הפלונטר ייפתר, המנכ"לית רוסק־עמינח תוכל לענות בסגנון ליברמן "הכל גן עדן", בתשובה לשאלה מה נשמע.

השבוע קיבלתי מהבנק שלי לשעבר מכתב עם בשורה מרנינה. זכיתי בפיצוי בהסדר פשרה בין מגישי תביעה ייצוגית לבנקים שתיאמו עמלות. בחסות בית המשפט הוחלט שהבנקים יפצו את לקוחותיהם ב־35 מיליון שקל. עוד לפני שהתחלתי לפנטז על סוף שבוע באירופה, התברר שמדובר בפיצוי עלוב של 8.57 שקלים. זה המספר שיוצא אם מחלקים 35 מיליון בארבעה מיליון לקוחות.
 

בשלב הזה התלבטתי אם המאמץ התפעולי הכרוך בהחזר הכסף לבעליו החוקיים מוצדק, או שמה להניחו לגורלו בחשבון שממילא כבר מספר שנים שבק חיים. החלטתי שמי שמטיף לחינוך פיננסי שינהג כמקובל, כלומר דין פרוטה כדין מאה. הפשלתי שרוולים ועברתי לשלב מאמצי הגבייה.
 

מי שממשיך לנהל את החשבון בבנק המקור פטור ממאמץ, שכן הכסף נכנס ישירות לחשבון. אבל לקוחות כמוני, שנטשו את הבנק לטובת בנק אחר, היו חייבים תחילה לבדוק אם העברת הכסף אינה כרוכה בעמלה. עד לפני כמה חודשים הבנקים "גילחו" עבור העברה מבנק לבנק סכום רצחני של כ־44 שקל. התערבות המפקח על הבנקים שמה קץ לשוד, והעמלה הופחתה ל־5.5 שקלים. בבנק הרגיעו והסבירו שבסיפור הספציפי הזה ההעברה תהיה פטורה מעמלה.
 

באותה הזדמנות נשאלתי למה עזבתי את הבנק, ואם לא מן הראוי לחזור הביתה. החלטתי שמקום מגורי הפיננסי הנוכחי תואם את צרכי. בסופו של דבר, הכסף בתוספת שארית שנותרה שנים ללא תנועה בחשבון המקורי, הועברו אלי. הצלחתי במשימה. 
 

ואני שואל מה עם מיליוני הלקוחות האחרים. האם הם מודעים לסכום הזעום שפקד את חשבונם, שסביר שהתמוסס בים האוברדרפט? האם אחרים כמוני שעברו לבנק אחר, קיבלו גם הם את דרישת השלום הפיננסית?
 

קיים סימן שאלה גדול בסוגיה אם התביעות הייצוגיות "בשם הלקוחות" אכן משיגות את יעדן. במקרה הזה, "היעד" של העשרת עורכי הדין שהגישו את התביעה הושג. הם פונקו בשכר טרחה של 6 מיליון שקל. הלקוחות קיבלו פירורים.
 

עדיף כבר היה שבית המשפט המחוזי יורה, כחלק מהסדר הפשרה, לייעד את כל 35 מיליון השקלים שנפסקו נגד הבנקים למטרה ראויה. אפשר היה לתרום את הכסף לניצולי השואה. ואולי לייסד קרן לקידום תרבות יוצאי ארצות ערב או קרן לקידום החינוך הפיננסי. אינסוף אפשרויות הראויות בהרבה מעוד 8.5 שקלים בעו"ש.

משהו לא טוב מתרחש בסצינת ההייטק הישראלי. הפרסומים מהימים האחרונים מעידים על כך שקטר הצמיחה נתקע איפשהו בין תחנת הרכבת בני ברק לרמת החייל, בירת ההייטק של ישראל. השבוע נחשף על ידי הכלכלן הראשי באוצר דוח מדאיג, שבו מצוין כי ההייטק אכן ממשיך להוביל את המשק, אבל בפרפרזה על שירו של יהודה פוליקר: מהר אבל פחות.
 

בשאר הדוח אין חדש. הרשות הלאומית לחדשנות פרסמה כבר ב־2014 את הדוח השנתי ובו סימנים ראשונים לירידה בהיקף הייצוא והתוצר. את השאלות המדאיגות הפניתי לאבי חסון, המדען הראשי. פגשתי בו באירוע ההשקה של לאומי להקמת קרן למימון הייטק בשיתוף גוף אירופי.

"אנחנו מכירים את הנתונים", אמר חסון. "בהחלט יש מקום להסקת מסקנות, ואנחנו כל הזמן עם האצבע על ההדק". הייתה ביקורת, בעיקר מצד התעשיינים, על היוזמה להקמת רשות החדשנות. חששו שהיא תפגע בתעשייה, ואולי החששות מתגשמים.
 

"הביקורת נובעת משני מקומות: תמיד קיים חשש משינוי. קל יותר להסביר רפורמות ברשות השידור מאשר במדען הראשי שעובד כגוף יעיל ואפקטיבי. החשש השני היה ממשקל יתר שניתן לדעת המבקרים לכלים החדשים. במסגרת החקיקה ניתנו לרשות כלים פיננסיים שלא ניתנו קודם לשימוש. אבל זה לא שכל הרשות הפכה לקרן הון סיכון מופרטת הפועלת משיקולי תשואה. הקשר למשרד הכלכלה נשאר מתמיד והתקציב מוזרם דרך משרד הכלכלה.

"גם מטרות חוק המו"פ לא השתנו במסגרת הרשות החדשה. קיבלנו ארגז כלים רחב יותר. היו חששות משינוי וזה טבעי. בסוף ההליך אושר פה אחד ברוב של 60 וללא מתנגדים. החדשנות היא אכן משאב לאומי, והמהלך שקודם הוא אכן חדשני. גם מבקר המדינה שיבח אותנו".

"לא. כבר במרץ 2015 פרסמנו בדוח החדשנות את אותם נתונים, אלא שאז זה נעשה בקונטרס כללי יותר. תמונת המצב בתעשייה מורכבת הרבה יותר. 2014 הייתה שנת שיא ב'אקזיטים', חברות רב־לאומיות הגיעו לישראל, וגיוסים שברו את כל השיאים, אבל היה בהחלט דשדוש במדדי התעשייה. זה נכון שמבחינת החלק מהתוצר ומספר המועסקים, הצמיחה המהירה שהייתה נבלמה. גם נתוני הייצוא והגיוסים בבורסה נמצאים במגמה שלילית".

"בהחלט יש. יש תעשייה שלמה של חברות בינוניות וגדולות המשפיעות על נתוני התוצר והתעסוקה ומדובר בפעילות ריאלית. לצד זה קיימת תעשייה של חברות סטארט־אפ והון סיכון שזזות מהר ורגישות לתנודות בשווקים. החברות החזקות יצאו יפה מהמשבר, וחברות ההזנק מתקשות. הבשורה הטובה היא שיותר ויותר חברות קטנות מצליחות לגייס סכומים משמעותיים ומצטרפות עם הזמן למועדון החברות הגדולות. במילים אחרות, אי אפשר להתייחס לגזרת ההייטק כאל מקשה אחת".

"אנחנו פועלים במבנה ארגוני שונה. יש את העובדים בזירת חברות הזנק שקמים בבוקר ודואגים לאספקת כלים ללקוחות כמו חממות טכנולוגיות, חוק האנג'לים, תוכניות יזמות וחברות חדשנות. בנוסף יש את זירת החברות הבוגרות, שאינן קשורות בהכרח למענקי מו"פ. להן צריך לדאוג באמצעות תוכניות לשיתוף פעולה עם הבנקים ליצירת תוכניות מתווכות. צריך למצוא כלים לפתרון הבעיות של ההון האנושי ואתגרים נוספים. בלשכת המדען הראשי קיימות 40 תוכניות שונות שצריך להתאים אותן למציאות בשטח".

"ממש ההפך. אני מסתובב בעולם ומייעץ לממשלות זרות ועדיין מסתכלים עלינו כעל משהו ייחודי ונחשק. מה שיש אצלנו זה לא רק רכיב אחד מרכזי שעליו אנחנו נשענים. יש לנו את האקדמיה, האופי היזמי, התרבות העסקית המיוחדת, ההון סיכון ומהירות התגובה. הסיפור הישראלי המשולב אינו קיים בהרבה מקומות ולוקח זמן ארוך מאוד לחקות אותנו. 
 

"מדי יום מגיעים לישראל גופים שמעוניינים ללמוד את השיטה, שלא קיימת בשום מקום אחר. אלה הבשורות הטובות שאינן קלות לשכפול. בנוסף, קיימים דברים שפועלים לטובת הענף, ובעיקר הבגרות העסקית של חברות עם מחזור מכירות גבוה".
 

"לפני עשר שנים לא יכולנו לדמיין שחברה כמו מלנוקס תקנה חברה ישראלית אחרת ב־800 מיליון דולר. גם הרבה מהטרנדים הטכנולוגיים בעולם משחקים לטובתנו, כמו המחשוב של תעשיית הרכב שבה ישראל מצטיינת. כמו כן אנחנו מהמובילים בעולם הדאטה והתקשורת, בתחום הרובוטיקה וההדפסה בתלת ממד".
 

"המרחב התחרותי בענף שונה לאין שיעור ממה שהיה רק לפני כמה שנים. כל מדינה בעולם, מאוסטרליה ועד צ'ילה, הבינה את הצורך להשקיע בחדשנות והם מעתיקים את הכלים שלנו. הקוריאנים הם דוגמה מצוינת. הם עברו אותנו בהשקעה ביחס לתוצר. לפני חמש שנים ישבתי עם מנכ"ל משרד התעשייה הקוריאני והוא הראה לי תוכנית מדויקת איך יגיעו למקום הראשון, והם עשו את זה. זה לא קרה במקרה. הבעיה מספר 1 שלנו היא ההון האנושי שהוא הדלק הכי חשוב והכי ייחודי שלנו. אנחנו נסמכים על תוצרים מלפני 20 שנה כמו העלייה הרוסית, אבל זה נגמר. הממשלה הכירה בצורך לעשות שורה של צעדים שדורשים שיתוף פעולה בין משרדים".

"יש שחיקה ברורה בתקציבים הממשלתיים. אחוז ההשקעה הלאומית (החלק של הממשלה) נמוך מאוד בהשוואה בינלאומיות. זה חשוב שהסקטור הפרטי משקיע, אבל עדיין זקוקים לתמיכה ארוכת טווח של הממשלה, כי בסיטואציות מסוימות השוק הפרטי לא יהיה שם. 85% מההשקעות בחברת סטארט־אפ ב־2015 שהסתכמו ב־4.4 מיליארד דולר הגיעו מכסף זר.
 

"אני לא מרוצה מקו המגמה ומזה שמאבדים את המובילות. אני לא יודע לקבוע את המספר המדויק של ההשקעות הנדרשות. אין לנו ברירה אלא להיות מובילים בתחום זה, כי אין לנו יתרון יחסי בשום תחום אחר. קו המגמה הוא לא חיובי וברור שצריך להשתנות.
 

"חייבים להגדיל את מאגר כוח האדם ולהתחיל כבר במקצועות הטכנולוגיים של 5 יחידות בתיכון, כך שהבוגר יוכל להשתלב בתעשייה. צורך שני הוא עולם ההכוון, ואני לא מדבר על הסללה. חייבים להכניס לשיח את הפן התעסוקתי העתידי ואת הילד למידע עוד לפני שיחליט מה ללמוד. חייבים לצורך העניין לספק תמריצים למנהלי בתי הספר. היום התמריצים הם הפוכים. כל האינטרס הוא להצליח בבגרות".