1. לא בטיסה שלה
מפגש בין ממשלות (G to G) הוא אירוע עם פרוטוקול מסודר. מספר שרים מרכזיים פלוס ראש ממשלה מגיעים לביקור עבודה אצל ממשלה אחרת. כל שר נועד עם מקבילו, הם חותמים על הסכמים, שיתופי פעולה ועסקאות שהוכנו מראש, הם מקדמים נושאים משותפים, יש גם מליאה משותפת לשתי הממשלות, הידוק יחסים, הצהרות משותפות. המטרה: קידום מרוכז וענייני של שיתופי פעולה ויחסים בין שתי הממשלות. בדרך כלל משיגים באירוע כזה מה שהיה מושג לאורך מספר רב של ביקורי עבודה ומו"מים נפרדים.
איילת שקד בכלל לא הוזמנה להשתתף ב"ממשלה לממשלה" בגרמניה. הרי הגברת נתניהו התכוונה לכבד בנוכחותה את הביקור, אז עדיף ששקד לא תגיע. היא לא באה טוב לשרה בעיניים. אז שיהיה בלי משרד המשפטים. אבל אז קרה דבר מדהים. הגרמנים ביקשו להכליל במשלחת ה"ממשלה לממשלה" גם את שרת המשפטים. דיפלומט בכיר שנחשף לסיפור הזה סיפר ש"הגרמנים ממש עמדו על כך".
הייקו מס, שר המשפטים הגרמני, תומך ישראל ותיק ומסור, עמד מאחורי הבקשה הזו. בדצמבר האחרון עמדה שקד בראש משלחת של משרד המשפטים בביקור בברלין, לציון 50 שנה ליחסים בין המדינות. בינה לבין מס הייתה כימיה נדירה. הוא פינה את לוח הזמנים שלו והקדיש למשלחת הישראלית יומיים שלמים. שקד והוא החליטו על שורה ארוכה של שיתופי פעולה, כולל כנס בינלאומי משותף נגד הסתה באינטרנט והמון התחלות חדשות יצאו לדרך. מס רצה לנצל את מפגש הממשלות כדי להמשיך לקדם את היוזמות המשותפות הללו.
מילה על החשיבות של האירוע כולו: ישראל במצור בינלאומי ההולך ומתהדק. יש כבר שר מיוחד (גלעד ארדן) שעוסק בתנועת החרם (BDS) המתחזקת, ובדה־לגיטימציה המואצת נגדנו בעולם. כמעט לא עובר יום בלי פרסום על עוד חרם או סימון מוצרים או משהו בסגנון. שיתוף פעולה משפטי בין גרמניה, המעצמה המובילה באירופה, לבין ישראל, הוא עניין חיוני. הידידות שנבנתה בין שקד למקבילה הגרמני, היא נכס אסטרטגי. צריך להעמיק אותה, למנף אותה, לתחזק אותה.
על הרקע הזה, ההחלטה להשאיר את שרת המשפטים בישראל ולא לכלול אותה במשלחת הממשלתית היא לא רק חוסר אחריות הגובל בהפקרות אלא גם הפרת אמונים. במדינה מתוקנת, היועץ המשפטי לממשלה היה מורה הבוקר על חקירה מיידית. אם אכן החליט מי שהחליטה להשאיר את שקד בישראל מסיבות לא ענייניות, זו פגיעה באינטרסים הישירים של מדינת ישראל. תירגעו: לא תהיה שום חקירה. כמו שאין חקירה בעניין הדלפת המצגת ההיא מהקבינט, בצוק איתן. יש כאן מישהו, או מישהי, שמשוכנעים שהמדינה שייכת להם. אינטרס לאומי? צורך מדיני? חשיבות משפטית? כל אלה מרכינים ראש אל מול השכינה.
מי שהצילו את המצב, כאמור, היו הגרמנים. "הגרמנים פנו לשגרירות ישראל בברלין וביקשו שגם שרת המשפטים תגיע", סיפר לי השבוע מקור בברלין, "זה היה חשוב מאוד לשר וגם לביקור כולו". הבקשה הגרמנית העמידה את חצר המלכות בירושלים במצב עדין: דחייתה עלולה לדלוף והשערורייה תהיה גדולה. אפילו דמותו המטורללת של יוסי כהן הייתה מתקשה להדוף את הסקנדל. אז צירפו את שקד לביקור.
אבל היה תנאי: היא תהיה במשלחת, אבל לא תהיה על המטוס. שתגיע לברלין בכוחות עצמה. שקד צייתה. היא, המנכ"לית שלה אמי פלמור ועוזר נוסף עלו על טיסה פרטית לברלין. אגב, מדובר בטיסת לואו־קוסט ("אפ" של אל־על), כי היום כל הטיסות לברלין הן טיסות לואו־קוסט. לשקד לא הייתה בעיה. מפונקת, היא לא. היא, כמו נפתלי בנט, מבינה את האילוץ. היא ראתה את הזוועה מקרוב. היא יודעת במה מדובר ויודע שאם זה היה תלוי רק בנתניהו, היא הייתה על המטוס כשרה מן המניין. אבל זה לא תלוי בו.
אז שקד טסה יום קודם לכן והמציאה לעצמה לו"ז מוקדם, כדי שאפשר יהיה לתרץ את הטירוף איכשהו. היא גם פרסמה תגובה עם הכחשה. לא הייתה לה ברירה: "השרה נפגשה עם חברי פרלמנט בנושא חוק השקיפות ועם שר המשפטים בנושא המאבק המשותף בהסתה ברשת. הדיאלוג עם חברי אגודת הידידות ישראל־גרמניה בנושא חוק השקיפות חשוב ביותר להסברת עמדת ישראל ונתבקש על ידי שגרירות ישראל בגרמניה".
הסבר: הדיאלוג שעליו מדברת השרה הוא הסיבה שהומצאה לצורך שלה לצאת לברלין יום קודם ולא לעלות על "מטוס רעיית ראש הממשלה". הסיבה קצת קלושה, כי את אותם האנשים פגשה שקד לפני כמה שבועות, בביקור הקודם. לא היה צורך בפגישה שנייה. כן היה צורך להמשיך את הדיאלוג מול הממשל הגרמני ושר המשפטים הגרמני. שקד, באצילותה, מנסה לסייע לחצר המלכותית להדוף את הסיפור הלא ייאמן הזה. את האמת היא יודעת.
2. הפמליה
נפתלי בנט משמש שר אצל נתניהו כבר שלוש שנים. הוא נכפה על נתניהו בזמנו על ידי יאיר לפיד. אם זה היה תלוי בביבי, בנט בכלל לא היה בממשלה. כלומר, לא ממש בביבי, אלא בזו שנותנת לו את ההוראות. בשנים הללו היו כמה מפגשי "ממשלה לממשלה". בנט היה שנתיים שר כלכלה. זה השר המרכזי והחיוני ביותר בביקור "ממשלה לממשלה". רוב שיתופי הפעולה הכלכליים והמיזמים הכלכליים המשותפים באים ממשרד הכלכלה. עכשיו תנחשו כמה פעמים לקח נתניהו את בנט במטוסו ל"ממשלה לממשלה"? צודקים. אפס פעמים. גם לנסיעות של נתניהו (ומשפחתו) לביקורי עבודה בסין וביפן לא צורף בנט. באחד המקרים הוא פשוט טס בנפרד.
כמו במקרה של שקד, זה עולה הון לקופת המדינה. שר לא טס לבדו. וכמו במקרה של שקד, גם כאן מדובר בהפרת אמונים בוטה. כשראש ממשלה נמצא בסין או ביפן, זוהי שעת רצון שבה נפתחים שערי הממשל המארח. ראשי ממשלה נוהגים לקחת איתם לביקורים כאלה את השרים הרלוונטיים, ולנסות למקסם את המנוף ולגזור כמה שיותר קופונים לטובת העם והמדינה. בנט הוא גם איש הייטק. תחת המטרייה של נתניהו הוא יכול היה לחרוך את ההייטק היפני ואת התעשייה הסינית, להביא איתו אנשי עסקים ישראלים, לפתוח דלתות, לבנות גשרים. את העבודה הזו בנט יודע לעשות. אבל לא אצל נתניהו. הכוונה למשפחת נתניהו. בנט לא ידרוך על מפתן המטוס של הגבירה וגם לא יראה פרצופו בבלפור, המעון המלכותי. שקד אותו כנ"ל.
מסעות ה"ממשלה לממשלה" הם אירוע ממלכתי, ממשלתי. ממשלת ישראל מגיעה לפגוש את ממשלת גרמניה. זה הפק"ל הקבוע. במקרה של שיטת הממשל בישראל בעידן הנוכחי, לא ממשלה ולא נעליים. על חוברת הביקור נכתב "ביקור ראש הממשלה ורעייתו בגרמניה". השרים הנוספים הוגדרו כ"חברי פמליה". מתברר שכולנו חברים באותה פמליה מלכותית, שתפקידה הוא לדאוג שכל מחסורה ומאווייה של הגברת ימולאו, ומיד. היא משוכנעת שהמטוס, הממומן בכספי משלם המסים, שייך לה. בדיוק כמו המעון וכמו עובדיו. אין בעולם מי שיסביר לה, ככה שתבין, שהיא אורחת על המטוס הזה, בדיוק כמו בעלה. זכויותיהם של בנט ושקד על המטוס שוות לזכויותיה. אין לה שום סמכות לקבוע מי יבוא ומי לא. כנ"ל לגבי מעון ראש הממשלה. גם שם היא אורחת.
הכי מדהים זה שבעלה של רעיית ראש הממשלה, הלא הוא ביבי, משתף פעולה עם הטירוף הזה. מרכין ראשו ועושה מה שמצופה ממנו. מועל באמון בוחריו, ומשתף פעולה עם ההשתלטות העוינת על המדינה ונכסיה, כשאין פוצה פה ומצפצף. השבוע הזה עבר במאמץ של משפחת נתניהו להמשיך להכפיש את מני נפתלי, היחיד שהעז לצאת בגלוי נגד משטר האימים בבלפור. למרבה הצער, יש גם עיתונאים שנותנים לזה יד. אפילו בעיתון הזה. במקום לסייע לאמת לצאת, סוף־סוף, לאור.
בהקשר הזה, מעניין לנתח את ממצאיו המפתיעים של סקר "מעריב־סופהשבוע" בביצוע מכון "פאנלס פוליטיקס" שהתפרסם בעמודים הללו. כמי שנושא בחלק מנטל הוצאת האמת לאור בשני העשורים האחרונים, אני מודה שהופתעתי. 44% מהציבור אומרים שהפרסומים על אודות מעלליה של שרה נתניהו פוגעים בהערכתם את ראש הממשלה נתניהו (50% אומרים שלא). זהו מספר עצום. קרוב למחצית הציבור הישראלי. אבל זוהי רק ההתחלה.
בשאלה: האם אתם מאמינים לפרסומים על אודות הגברת נתניהו, 62% אומרים שכן, רק 18% לא מאמינים. השאלה השלישית מסקרנת אפילו יותר: האם התנהלותה של הגברת נתניהו פוגעת בתפקודו של בעלה, ראש הממשלה נתניהו? 66% אומרים שכן. רק 23% סבורים שלא. מדובר בנוקאאוט ברור. מתברר שהציבור לא מטומטם כמו שעו"ד יוסי כהן חושב שהוא. זה לקח זמן, אבל הישראלים מבינים, כנראה, עם מי ועם מה יש לנו כאן עסק.
פילוח הנתונים מעלה תובנות נוספות: רק מצביעי הליכוד חושבים אחרת. רק 19% מתוכם אומרים שמעלליה של הגברת פוגעים בהערכתם לאדון (לעומת 79% שאומרים שלא), ורק 33% ממצביעי הליכוד מאמינים לפרסומים על אודות הגברת נתניהו, לעומת 46% שלא מאמינים. על פי המספרים הללו, הפגיעה של שרה בביבי בקרב הפוטנציאל האלקטורלי קשה פחות מאשר בציבור הכללי. אבל היא עדיין משמעותית מאוד: שליש ממצביעי הליכוד מאמינים לעלילות שרה השונות.
מסקנה? לישראלים ברור שהגברת נתניהו היא בעיה קשה. יותר מזה, הם חוששים שהיא פוגעת בתפקודו של בעלה והערכתם אליו פוחתת, כנראה משום שאינו מסוגל לעמוד בפני אשתו. נדמה לי שהציבור כבר הגיע לשלב הגיחוך כשהוא נתקל בצלופחים דוגמת יוסי כהן או ניר חפץ, המתפתלים במאמץ לשכנע אותנו שמדובר בסך הכל במזימה "להפיל את ביבי".
ואחרי כל זה, בהגיעם לקלפי, הישראלים עושים חישובים נוספים. מבחינתם ביבי הוא עדיין "מר ביטחון". הם מתעלמים מהצרה שיש לו בבית ואולי אפילו קצת חומלים עליו. הם מביטים ימינה, שמאלה, ונדמה להם שאין משהו אחר שהם יוכלו לישון איתו בשקט. אז הם מצביעים ביבי. יותר נכון, רבע מהם. הכל תלוי באלטרנטיבה. כשממול יהיה משהו ראוי, הציבור ישלח את שרה נתניהו הביתה, לקיסריה. כרגע, עוד אין.
3. קזינו לרה"מ
מילה בעניין הקזינו: דעתי בעניין אינה מגובשת ואיני נמנה עם אלה היוצאים אוטומטית נגד היוזמה. אם יוכח שקזינו באילת יכול להציל את העיר ולהפוך את האזור לגן פורח, בבקשה.
השאלה הנשאלת היא, למה נתניהו מתאבד על הנושא הזה. למה הוא משקיע בו את כל מאודו. ביבי בעצמו, בקולו, כבר פנה לפני חודשים ארוכים ללא מעט פוליטיקאים בכנסת, ביניהם חרדים, והשתדל בנושא הקזינו. הוא דיבר על האפשרות שבשלב הראשון הוא יהיה סגור לישראלים ופתוח רק לתיירים. זו יוזמה שלו. אחר כך הוא הזמין נייר עבודה משר המחמד שלו, יריב לוין, וגם קיבל. על המסמך הזה יש פליטת קולמוס. כתוב שם "קזינו לרה"מ". כי כשביבי רוצה משהו, ביבי מקבל אותו (על פי עדותו).
כולם מדברים, מטבע הדברים, על איל הקזינו שלדון אדלסון, שמשתמש ברווחי ההימורים כדי להמשיך לשטוף את מוחותיהם של מיליונים בישראל באמצעות "ישראל היום". נתניהו אמר, בקולו, שאין לאדלסון כוונה להשקיע בישראל. יכול להיות. הרי אדלסון משקיע מספיק בישראל (היום). כדאי יותר לכוון את הזרקורים למקום נוסף: ג'יימי פאקר, איל הימורים אוסטרלי, מיליארדר המקורב מאוד לבני הזוג נתניהו ואף רכש לאחרונה את הווילה הצמודה אליהם בקיסריה, שם הוא מבצע כעת שיפוץ ענק. פאקר הפך לגרופי של המשפחה, יחד עם בת זוגו הזמרת מריה קרי.
לנתניהו יש כנראה משיכה מיסטית לטייקוני הימורים. הבעיה היא, שלפעמים הם גוררים אותו להמר על עתידנו. בדיוק כמו בתביעה של מני נפתלי. החשבון בסוף מוגש לנו.
4. דרכו של איזנקוט
הרמטכ"ל, רב אלוף גדי איזנקוט, סגר השבוע שנה בתפקיד. נדמה לי שכבר אפשר לקבוע שרמטכ"ל כזה מזמן לא היה כאן. האיש אדיש לחלוטין לתדמיתו. לא מעניין אותו מה נחשוב עליו, האם נאהב אותו, מה אנחנו מצפים לשמוע ממנו. קצין ענייני לחלוטין, לפעמים עד כדי יובשנות. יש לו מטרה, הוא יגיע אליה. עקשן, מוצק, נחרץ, תוכו כברו, תמיד יגיד מה שהוא חושב, גם כשזה לא מסתדר עם כיוון הרוח.
דוגמה מצוינת קיבלנו כשהסביר לתלמידים בבת ים שהוא לא היה רוצה לראות חייל מרוקן מחסנית על ילדה בת 13 עם מספריים. נכון, בצלאל סמוטריץ' מיהר להתנפל עליו ואפילו שיגר מכתב מגוחך לשר הביטחון ובו דרש שיקרא לרמטכ"ל לבירור. שר הביטחון, בתגובה, גיבה את הרמטכ"ל במילים ברורות. גם ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, נתן מטרייה אווירית: "אמירה חשובה ושפויה מאין כמוה". אוי ליום שבו ישראל תעבור ממוסר הלחימה והערכים ההומניים שלה להתלהמות הקיצונית נוסח סמוטריץ'. לצערי, כל יום שעובר, מקרב אותנו לשם.
קצב העבודה של איזנקוט מטורף. כל בוקר ברבע לשבע הוא במשרד. אם זה יום שטח, אז קודם. עובד סביב השעון, במירוץ נגד הזמן. כאילו הוא צריך להספיק משהו. בשנה הראשונה הוא הביא תוכנית רב־ שנתית מרשימה (תר"ש גדעון), הוא קבע את חיזבאללה, חמאס ואיראן כציר האיום העיקרי על ישראל והוריד את איום הגרעין מראש סדר היום. ספק אם נתניהו אהב את זה. הוא פרסם, באופן חסר תקדים, את מסמך האסטרטגיה של צה"ל. למה לא? שאל את מי שהרים גבה, הרי הציבור הוא בעל המניות של הצבא, זכותו לדעת.
הרמטכ"ל העביר תקציב לצה"ל לחמש שנים בלי מריבות ובלי ספינים ובלי הורדת ידיים מכוערת עם האוצר. הוא אסר על תדרוכים ולוחמה תקשורתית ושמח מאוד על כי שני השרים הרלוונטיים, כחלון ויעלון, יחד עם מנכ"ליהם שי באב"ד ודן הראל, היו ענייניים והעדיפו את טובת המדינה על עוד סיבוב תקשורתי.
איזנקוט משלים קיצוץ של 4,000 אנשי קבע, ובמקביל נלחם על מעמדם ותדמיתם של הנותרים. הוא משקיע המון (כסף ואנרגיה) במכשול ואמצעי נגד לאיום המנהרות בדרום. הוא מתייחס לסוגיה הפלסטינית ברוגע. לא מתפרע, לא מפעיל כוח כשלא צריך, יודע בדיוק איפה הוא רוצה את הפלסטיני: עובד בישראל, ולא זורק אבנים או בקבוקי תבערה על הכבישים ביהודה ושומרון. הוא מפעיל כוח, לא פחות מקודמיו (אולי יותר) בחשאי, בלי רעש וצלצולים. הוא עובד. שום דבר אחר לא מעניין אותו. אין אצלו רעשי רקע. סוגר את הגדוד הדרוזי, כי זה נכון. עושה סדר ברבנות הצבאית ובענף "תודעה יהודית", כי זה נכון. עומד בלחצים, לא ממצמץ, לא עושה חשבון לשום דבר, חוץ מהמשימה.
לא תמיד הוא מסונכרן עם הדרג המדיני. יש לו השגות, יש לו ביקורת, אבל היא לעולם תישאר בתוך החדר פנימה. הוא יודע את מקומו. בכל הקשור לצבא ולבעיות הביטחון, הוא ראה ועשה כבר הכל: היה מפקד אוגדת איו"ש באינתיפאדה השנייה, היה ראש אגף המבצעים בלבנון השנייה, המציא את "דוקטרינת הדאחיה" ואת "מכסחת הדשא" נגד הטרור, אבל לא ברבר את עצמו לדעת ולא עסק בגזירות קופונים. לא מעניין אותו להיות נחמד. כשהיה מזכיר צבאי אצל שני ראשי ממשלה (ברק ושרון), הצליח לא להתקלקל. אחד הדברים הראשונים שעשה כרמטכ"ל, זה להחזיר את המזכ"ץ לגודל טבעי, בדרגת תת אלוף, ולא לחזור על המוטציה שנוצרה בתקופתו של המזכ"ץ יואב גלנט.
יושרו בא לידי ביטוי בשני מקרים מפורסמים: פעם נכנס אליו גלנט למשרד והציע דיל: אני אהיה הרמטכ"ל ואמנה אותך לסגני, אמר אלוף פיקוד הדרום לאלוף פיקוד הצפון, והסביר איך באותה הזדמנות הם יעלימו ויקברו את גנץ. איזנקוט האזין וכשגלנט סיים ביקש ממנו לצאת מהחדר. גלנט יצא. אחר כך גלנט מונה לרמטכ"ל, ואז המינוי בוטל, וביקשו ממנו. איזנקוט סירב. הוא לא בשל מספיק עדיין, אמר, והציע את גנץ. לא רק הציע, גם שכנע את אהוד ברק שגנץ מתאים. לדן חלוץ אמר, בתקופת מלחמת לבנון השנייה, שאם הוא נותן פקודה, עדיף שגם יבדוק אם ביצעו אותה. צה"ל זה לא כמו חיל האוויר, אמר. האמירה הזו מדהימה (נחשפה ב"המקור" אצל דרוקר), ומשקפת יותר טוב מכל דבר אחר את אומרה: ישר, חד, מפוכח.
הוא כמעט לא משתתף בטקסים. הוא הרמטכ"ל הראשון שנות דור שלא מגיע לגיוסים. שלושה גיוסים גדולים יש בשנה, הרמטכ"לים לדורותיהם נהגו להגיע, להצטלם, לשבח את מיטב הנוער, להשתתף בצרמוניה. את איזנקוט זה לא מעניין. זה לא התפקיד שלי, הוא אומר. יש ראש אכ"א בשביל זה. הוא הפחית את כמות הטקסים בצה"ל בשליש. כשהוא מגיע לאירוע, הוא תמיד זז הצדה. לא מחפש את הפריים, לא מעוניין בצילום. קשה למצוא תמונות משותפות שלו עם ביבי או בוגי, אפילו לא בסיורי שטח משותפים או בהגעה לאתרי פיגוע.
תדמיתו היא הדבר האחרון שמעניין אותו. כשאמר לו, מי שאמר, שאולי יהיה נכון לעשות דיאטה ולהשיל כמה קילוגרמים, הוא לא הבין. למה? שאל, מה, אני דוגמנית? אין לו מניירות של רמטכ"ל, הוא לא מאוהב בעצמו ולא משחק את המשחק. כשהוא טס לבה"ד 1, הוא לא לוקח מסוק. הוא טס ב"חופית", שזה מטוס קל המפורסם בקפיצותיו הטראומטיות. אפילו טייסים ותיקים מקיאים את נשמתם אחרי טיסה בחופית, אבל הרמטכ"ל טס בחופית לכל מקום שבו יש מסלול נחיתה, כי זה הרבה יותר זול מטיסה במסוק. וגם אין פוזה. טיסות התובלה ירדו אצלו ב־30%.
הוא לא עושה הנחות לאף אחד. גם האלופים הוותיקים יודעים שאין אצלו פשרות. הענייניות שלו כפייתית. כך למשל, במקרה של תא"ל יואל סטריק, שנחשב לקצין המקורב ביותר לגלנט. היה ברור שאם איזנקוט יתמנה לרמטכ"ל, סטריק יהיה הראשון שילך הביתה והוא יכול לשכוח מדרגת אלוף. סטריק היה הראשון שקיבל מאיזנקוט דרגת אלוף. למה? כי במבחן העובדות, הוא היה הכי מנוסה והכי בשל וכרטיס העבודה שלו היה מלא ומרשים.
בראש השנה, כשחיילים בודדים התארחו אצל איזנקוט בבית, זה נשמר בסוד. לחברים בדובר צה"ל לקח זמן ללמוד את העוף המוזר שהתנחל בלשכת הרמטכ"ל. בסוף הם למדו. הוא ממעט להצטלם, לא מתנדב לתת סינקים לתקשורת בכל ירידה לשטח, מתדרך רק כשיש לו מה להגיד. אין לו חברים ואין לו אויבים ואין לו חצר ואין לו מקורבים ואין לו קליקות. הוא לא בוחש, הוא לא מתרגש, הוא יודע מה צריך לעשות ועושה הכל כדי לעשות את זה. למזלו, הוא הגריל את שר הביטחון הנכון. לא תמיד איזנקוט ויעלון רואים עין בעין, אבל בדרך כלל לא נשמע על זה. הכל נסגר במקצועיות בתוך החדר, תוך כבוד הדדי. אף אחד לא מנסה להכשיל את רעהו או לגנוב ממנו תהילה ותפקידים. חבל שרק הצבא מתנהל ככה, ולא המדינה.
יכול להיות שאיזנקוט הוא הרמטכ"ל האחרון מסוגו. הולך ופוחת הדור. הסמוטריצ'יזם מתפשט, הקנאות אוכלת כל פינה טובה, המשיחיות מרימה ראש. גם בסבב הבא יש מועמדים מצוינים (אביב כוכבי, יאיר גולן, סמי תורג'מן ואולי אפילו אמיר אשל), אבל משם והלאה, אלוהים גדול.
5. תמרונים אוויריים
עד אז צריך לקבל כמה הכרעות לא פשוטות. למשל, בעניין מפציצי ה"חמקן" (35F) שישראל רכשה מארה"ב לאחרונה. קנינו כבר 33 חמקנים (19 ואחר כך עוד 14), אנחנו בדרך לרכישת 17 נוספים, שיביאו את המספר הכולל ל־50. בקבינט, וגם במערכת הביטחון, נשמעים לאחרונה קולות הקוראים תיגר על ההשקעה האדירה הזו. אנשים מסתובבים עם מצגות וטבלאות שלפיהן החמקן טוב הרבה פחות ממה שחשבנו, ויקר הרבה יותר. הטווח שלו, כך נטען, בסך הכל 1,200 ק"מ, משקל החימוש מוגבל, אי אפשר לתלות עליו חימוש ישראלי, האמריקאים לא סיפקו לנו את קוד המקור של המטוס, ועוד חבילה גדולה של טענות ומענות.
מול כל זה עומד חיל האוויר הישראלי כצוק איתן. גורמים בחיל מבהירים: החמקן הוא המטוס המשוכלל ביותר שיש בעולם, היחיד שיודע לפעול בזירה רוויית סוללות נ"מ אכזריות כמו ה־300S ודומיו. מפקד חיל האוויר אמיר אשל קיבל ממקבילו האיטלקי דוח אישי על ביצועי החמקן, אחרי שהאיטלקים הטיסו אותו מאיטליה לארה"ב. הטווח גבוה בהרבה ממה שטוענים הקטגורים וגם שאר הטענות לא מחזיקות מים.
לחברת לוקהיד מרטין, יצרנית החמקן, חשוב מאוד שחיל האוויר הישראלי ירכוש את המטוס. הבעת אמון של חיל האוויר במטוס קרב שקולה לתו תקן יוקרתי, סוג של כוכב מישלן אווירי. חיל האוויר שלנו נתפס כטוב בעולם יחסית לממדיו, והדרגים המקצועיים שבו מאוחדים בדעה החיובית באשר לעסקת החמקן. "בשנים האחרונות בוצעו במזרח התיכון עסקאות נשק בהיקף של 200 מיליארד דולר", אומר מקור בכיר בחיל, "מצרים קנתה טייסות של מיגים ומטוסי קרב צרפתיים, וגדודי הגנה אווירית מסוג 300S.
המצרים לא קונים את כל זה נגד הלובים או הסודנים. יש לנו שלום יציב עם מצרים, אבל ברור שנקודת הייחוס שלהם היא חיל האוויר הישראלי. סעודיה רכשה מעל 150 מטוסי 15F חדישים ומתקדמים בהרבה מאלה שנמצאים בשירות חיל האוויר שלנו", ממשיך המקור, "וכן הלאה. חיל האוויר הוא הזרוע האסטרטגית הגמישה והיעילה ביותר שלנו. הוא חייב לשמור על יתרון איכותי. בניית הכוח מתבצעת עשרות שנים קדימה, ואין מצב שבו נוכל לוותר על הצטיידות במטוס הכי מתקדם שיש בזירה. המטוס הזה, מה לעשות, הוא החמקן", מסכם המקור.
גם בעניין הלוגיסטי, בחיל האוויר מפזרים את החששות: האמריקאים הבינו שאין סיכוי שנסכים לשלוח את החמקנים לתיקונים וטיפולים בארה"ב, או אפילו בטורקיה, שמספקת שירותי תחזוקה למנועי המטוס. הכל יהיה כאן, על אדמת ישראל. הגענו לסוג של עצמאות בטיפול ותחזוקת המטוס ויותקנו עליו חימוש ומערכות ישראליות כמו על כל מטוס אחר. אמרנו לאמריקאים מההתחלה שהמטוס הזה יהיה מחובר לרשת הישראלית, יהיה עליו חימוש ישראלי ולוחמה אלקטרונית ישראלית. אם לא, אין לנו מה לעשות איתו. וזה קורה.
חוץ מזה, מפזרים בחיל האוויר מיתוס נוסף: ה־F15 החדש כבר יותר יקר מהחמקן, הם אומרים, "מחירו של החמקן בירידה, לא בעלייה. אף מטוס לא נותן לנו את החבילה שהחמקן נותן, יחסית למחירו. ביחס עלות־תועלת, אין למטוס הזה תחליף כרגע. הוא לא רק מטוס, הוא יחידת איסוף מודיעין מהמשוכללות שיש, רביעיית חמקנים מסוגלת לבצע מה שיבצעו 12 מטוסים אחרים (4 מטוסי תקיפה ו־8 מטוסים שיגנו עליהם ממטוסי יירוט וישבשו מכ"מ).
חיל האוויר עבר תהליך דרמטי בשנים האחרונות: יכולתו ההתקפית הוכפלה פי ארבעה יחסית לתקופה שלפני כמה שנים. בשנת 2016 מסוגל החיל לבצע תוך 36 עד 48 שעות את כל התקיפות שביצע חיל האוויר בשנת 2006 במהלך 34 ימיה של מלחמת לבנון השנייה, והן יהיו מדויקות וקטלניות בהרבה. מספר המטוסים יורד בהתמדה, כי יכולותיו של המטוס הבודד מטפסות כל הזמן בקצב מואץ. בתוך כל זה, איבד לאחרונה החיל את הבלעדיות שהייתה לו על המרחב האווירי באזור. השמיים מעל סוריה ולבנון הפכו להיות צפופים יותר ממחנה פליטים. חיל האוויר הרוסי הופיע, לפניו החלו לתקוף בסביבה מטוסי כל מיני קואליציות, מערביות וערביות, מכל הבא ליד.
התיאום בינינו לבין הרוסים נמצא, כרגע, במצב מיטבי. הוא מיועד למנוע מצב שבו הם פוגעים בנו או אנחנו בהם בטעות. במרכזי השליטה והבקרה האווירית בישראל הופיעו לאחרונה דוברי רוסית. הסיבה: הטייסים הרוסים עונים בדרך כלל ברוסית, אף על פי שהפנייה אליהם מתבצעת באנגלית. למעט פערי השפה, כל השאר דופק כמו שעון. לפחות בינתיים.
"המטוסים הרוסיים לא נתפסים בעינינו כמטוסי אויב או טורף", אומר גורם בכיר בחיל, "הם מסומנים כ'שכן'. אין מצב שנפיל מטוס רוסי, כבר היו שתי חדירות שנבעו מטעויות והם תיקנו מיד", הוא מוסיף, "אנחנו לא נפיל מטוס רוסי גם אם הוא יטוס מעל תל אביב. אין סיבה לעשות את זה".
6. משמר המפרץ
ביום רביעי הגישה סיעת המחנה הציוני הצעת חוק "תוכנית חירום להבראת מפרץ חיפה". כל חברי סיעת המחנה הציוני חתומים עליה. הכוח המניע מאחורי היוזמה הזו שייך לח"כ יעל כהן פארן, פעילה סביבתית ותיקה. "קרוב למיליון בני אדם חיים בסיכון במפרץ חיפה", היא אומרת, "המפעלים מזהמים ופוגעים בבריאותם של רבים, לא צריך את האיום של נסראללה כדי להבין את הסכנה העצומה שבמכל האמוניה, ובכל זאת ביבי לא עושה כלום. מה שמעניין אותו זה הקמת קזינו".
הצעת החוק מגדירה את אזור המפרץ ומעניקה לו עדיפות לאומית. היא מחמירה מאוד את התקנים של זיהום סביבתי, מפעל שלא יעמוד בהם בתוך זמן קצר, ייסגר. היא קובעת לוח זמנים ותמריצים להחלפת עוגני התעסוקה בסביבה ממפעלים מזהמים לתעשיות ופרנסות ירוקות. לגבי מכל האמוניה, צריך לסגור אותו מיד ולפתור את הבעיה, תוך פיצוי חיפה כימיקלים. רוב האמוניה מיועדת לייצור דשנים לייצוא. הפתרון שעליו הוחלט, ייצור אמוניה באמצעות גז טבעי ללא צורך לאגור אותה במכל, לא מתממש בגלל עיכוב הגז הטבעי. בינתיים, אין סיבה שהמכל הזה ימשיך להחזיק 12 אלף טונות אמוניה במרכז מפרץ חיפה. עכשיו נראה איך הממשלה תתייחס להצעת החוק הנפיצה הזו.
7. טייק איט
אם כבר גז, מילה לסיום: ההערה של שופט בג"ץ אליקים רובינשטיין במהלך הדיון בבג"ץ על מתווה הגז, הכניסה לסחרור את המערכת כולה. מתנגדי מתווה הגז מתלהבים. בדמיונם, כופה בג"ץ על הממשלה להעביר את סעיף היציבות בחקיקה, אבל אין לחקיקה הזו רוב, והכל קורס.
בינתיים, מי שקורס הוא שר האנרגיה יובל שטייניץ, שהמתווה רשום בעיקר על שמו. שטייניץ, על פי עדותו, חי בחרדה, בקושי ישן בלילה. התחושות שלו אותנטיות. אני לא מטיל ספק ביושרו של שטייניץ ובאמונתו כי המתווה הוא כרגע האופציה היחידה. אם בג"ץ ישלח את הממשלה להביא מתווה חדש, הוא אומר, זה יהיה הסוף. לא יהיה מתווה חדש. אנחנו במצב של טייק איט אור ליב איט. זו תהיה בכייה לדורות, לדבריו. יש מצב שבמקום לקבל עשרות מיליארדים מהגז בשנים הקרובות, נצטרך לשלם מיליארדים כפיצויים לנובל אנרג'י. אנשים לא מבינים את זה, אני פשוט משתגע, אומר שר האנרגיה.
יש משהו בדבריו. חוץ מזה, הוא מגלה שכל עניין הפיוס וההפשרה עם טורקיה מתחיל ונגמר בגז הישראלי. בסוף, הם ילכו למישהו אחר. גם הירדנים יכולים לפנות לקטארים. הגז הוא שחקן במגרש האזורי־מדיני, למה לוותר עליו, שואל שטייניץ. הוא אומר, ולא בלי צדק, שאם הממשלה הייתה מנסה להעביר את סעיף היציבות בחקיקה, הייתה מיד מוגשת עתירה לבג"ץ. מה פתאום חקיקה פרטית בשביל נובל אנרג'י, היו זועקים הזועקים, ולך תדע מה בג"ץ היה קובע. הכנסת אישרה את המתווה כולו. כל המומחים הכלכליים תומכים בו. אין מתווה אחר. צריך לגמור עם זה וזהו. שטייניץ חרד, ואני מבין אותו. צריך לגמור עם זה כבר.