צ'רלי שלוש הי"ד היה לוחם ביחידה המיוחדת ללוחמה בטרור (הימ"מ). ב־21 באוקטובר 1990 הוא התעורר בביתו שבשכונת בקעה בירושלים, לשמע צעקות, כשלמטה ברחוב דקר מחבל למוות את אלי אלטרץ ואת החיילת איריס אזולאי. שלוש יצא החוצה וקרא למחבל לעצור, ומשזה לא עצר, ירה בו על מנת לפצוע. המחבל אכן נפצע, אבל הצליח לרוץ לעבר שלוש ולדקור אותו למוות. שלוש היה יכול להיות היום איתנו, לו היה מכוון את האקדח אל הרווח שבין החדר הימני לחדר השמאלי בלבו של הרוצח או סתם מרוקן עליו מחסנית. אבל שלוש כיוון את נשקו אל רגליו של המחבל. באתר של משטרת ישראל, שהעניקה לו את עיטור האומץ על פעולתו זו, נכתב כך: "במותו הטרגי הביא לידי ביטוי מוחשי את אישיותו יוצאת הדופן. אף כי הייתה בידו הברירה לירות במחבל ולהורגו, נמנע מכך ודרש ממנו להיכנע, מתוך אמונה שניתבה את חייו, בזכות המוחלטת של הזולת לחיות, על כך שילם בחייו".
צ'רלי שלוש היה גיבור ונשאר גיבור. אבל צ'רלי שלוש הוא גיבור מת. לפני כמה חודשים, עם תחילת גל הטרור הנוכחי, כבר ראינו מקרה שבו נורה מחבל, ולמרות זאת הצליח לקום על רגליו ולנסות לאיים שוב על חייהם של אזרחים תמימים. האם כדי להימנע ממקרים כאלה יש צורך "לרוקן מחסנית",
כמטבע הלשון של הרמטכ"ל גדי איזנקוט, על כל מחבל? נראה שלא. אבל חייב להיות ברור לכל אוחז נשק שכל עוד יש סיכוי, ולו הקל שבקלים, להיפגע – חייבים לירות. ואם צריך לרוקן מחסנית, אז כן, גם לרוקן מחסנית.
גם אם נניח שהרמטכ"ל התכוון לומר בסך הכל שיש להפעיל שיקול דעת בטרם ירי, מה שממילא קורה בשטח, דבריו כפי שנאמרו היו טעות קשה. משום שהרמטכ"ל לא צריך להיות רק צודק. הוא צריך להיות גם חכם. בואו ננסה לחשוב לרגע מדוע ראה איזנקוט צורך לומר את הדברים. אם הוא חושב שאנשי כוחות הביטחון באמת יורים סתם שלא לצורך, הרי ברור שהדרך להנחיל את המסר לחיילים צריכה לעבור דרך מפקדיהם ולא דרך במת בית הספר התיכון בבת ים. ואם מקרים כאלה לא קורים בשטח וחיילי צה"ל נוהגים כראוי, אז מה הועילה אותה אמירה? הרי את התוצאה של הדברים כבר ראינו מעל דפיהם של עיתונים זרים שדיווחו שהרמטכ"ל מודה שחיילי צה"ל "נוקטים לפעמים פעולות קטלניות מיותרות".
האם חסרה לנו ביקורת מבחוץ, כדי שאיזנקוט – דווקא הוא – יתדלק אותה? אפשר לגונן עליו עד מחר, אבל המסר שיצא החוצה לעולם הוא "בני עמי בחרו לרוקן מחסניות על ילדות בנות 13". ואם זה לא מה שהרמטכ"ל התכוון שיצא, שיואיל להסביר את עצמו, ואם אפשר, אז באנגלית.
השיח שהתנהל בסוגיה הזו הבליט שוב את הניסיון הבלתי פוסק של מחנה פוליטי אחד לסתום פיות ולייצר דה־לגיטימציה לכל מילה שנאמרת מימין. לא הייתה כאן "מתקפה" על הרמטכ"ל, וגם לא "התנפלות", כפי שמיהרו לחמם את האווירה כמה כלי תקשורת, שבטח ידווחו לנו אוטוטו על הגברת האבטחה סביבו. שתו מים, חברים. מותר למתוח ביקורת גם על דברי הרמטכ"ל, ומי שמסבירים לנו כל הזמן שאנחנו לא בצפון קוריאה ושביקורת היא נשמת אפה של דמוקרטיה, מוטב שיאפשרו גם לאחרים לדבר.
כי כשח"כ יאיר לפיד אומר ש"התקפה על הרמטכ"ל, פירושה התקפה על צה"ל", וכשח"כ יצחק הרצוג מזהיר מפני "הפקרת הרמטכ"ל למשיחיים בימין הקיצוני", זה מהלך שכל כוונתו לסתום פיות. לגבי הרצוג, אגב, האיסור שהוא מטיל על ויכוח חופשי עם דמויות מסוימות בממלכה הפך כבר לעניין סדרתי. לפני כמה חודשים, כשערוץ 20 מתח ביקורת על הנשיא ריבלין, הרצוג הזדעק בטענה שמדובר ב"אחד מסמלי השלטון והריבונות החשובים ביותר שלנו". נו, יש יותר צפון קוריאה מזה?
אגב, לפני שבוע מתחו כמה מחברי מפלגתו של הרצוג ביקורת חריפה על הרב הצבאי הראשי בעניין אחר, אבל אז משום מה זה לא הפריע, לא להרצוג ולא לכל ה"ממלכתיים" שנזעקים עכשיו. יכול להיות שבעיניהם תת־אלוף הרב רפי פרץ הוא פחות צה"ל מרב־אלוף גדי איזנקוט?