רוח המפקד: מה הסכנה האמיתית מאחורי דבריו של גדי איזנקוט?

רק שבמציאות זה הרבה פחות מצחיק. בהרמת כוסית בתחילת השנה הציג קצין בכיר בצה"ל לכתבי שטחים, באמצעות מצגת מרשימה, את נוהלי הפתיחה באש. הוא ניסה לשוות להם נימה פשוטה ואינסטינקטיבית, אבל טעה פעמיים כשסיפר כמה שהן פשוטות. מה שיותר מדהים הוא שמסתבר שהנוהל הצה"לי כפי שהוצג בפני הכתבים מתבסס על שני עקרונות מוסריים יהודיים: "לא תרצח" ו"הקם להורגך, השכם להורגו". זוכרים? מסתבר שזו לא רק ססמה, אלא חלק ממצגת צה"לית מפוארת. עכשיו, מה שמפקדי צה"ל מבקשים מחייל (אחרת יהיה חשוף לתביעות הערבים והצבא), זה להבחין בין שני המצבים הללו בעת קרב, כמו זו שאנו נמצאים בה עכשיו, ולפעול בהתאם. 
 

וזהו הנוהל: אם חייל נמצא בסכנת חיים, עליו לפעול "לבצע ירי על מנת להסיר את האיום". לאחר שיצא מכלל סכנה, ויעבור תחקיר, יצטרך להוכיח שאכן היה בסכנת חיים, ושעשה את המינימום ההכרחי כדי להסיר את האיום. או כמו שאמר הקצין הבכיר: "החוכמה היא להפעיל מינימום כוח". איזה משחק משעשע. כמה פרמטרים מגבילים, מסרבלים, מטשטשי גבולות יש כאן. כמה לא טבעי ואינסטינקטיבי זה. כמה זה זר, מהרצון הבסיסי לשרוד. ואני לא מדברת כאן על זכותנו על הארץ, על שיקום ההרתעה הצה"לית או על הגאווה הלאומית שלנו המתרסקת כמה פעמים ביום, אלא על רצון פשוט ובריא לשרוד. לחזור הביתה בשלום. האינסטינקט הזה ניטל מצה"ל. זוהי רוח המפקדים.
 

כלומר: נקודת המוצא שנערה או מספריים או נערה עם מספריים מעולם לא פגעו באיש, ולכן אין צורך להגזים בתגובה (כי זו הרי רק נערה עם מספריים, מה הם כבר יכולים לעשות?). מבהירים לחיילים הנדקרים מאותם מספריים, האחוזים בידי אותה נערה – שהמפקד שלהם לא רק שלא צועק "אחרי", אלא גם לא שומר על הגב שלהם כשהם שועטים קדימה. 
 

וזה החלק הפשוט של הפקודה. נניח אם חייל רואה מחבל שהשליך כרגע בקבוק תבערה, אסור לו לירות בו, כי הוא כבר לא מהווה איום. זה הצד של "לא תרצח", אף על פי שלצד השני הייתה כוונה די ברורה לקפד את פתיל חייך. עכשיו, אחרי שניסו לרצוח אותך, אומרים לך "לא תרצח", ואתה הופך להיות החשוד המיידי בכל מה שיתרחש מכאן ואילך.