התיאוריה שרווחה עד עכשיו בישראל - שלפיה עדיף להתעלם מה־BDS כדי לא לסייע לתנועת החרם ליהנות מפרסום שחורג בהרבה ממשקלה האמיתי - קורסת. אין ברירה, צריך להסיר את הכפפות ולטפל בתופעה הזאת כמו באויב, כששדה הקרב הוא ההסברה.



כל תחנות הרכבת התחתית בלונדון מאובזרות בטלוויזיה במעגל סגור. הסקוטלנד יארד מסוגל לדעת מי תלה את הכרזות, מתי ואיך. אחרי הכל, לא מדובר כאן באנשי קומנדו. לכן צריך להבהיר שאנו יודעים היטב במי מדובר וגם להגיד לציבור הבריטי מי עומד מאחורי הקמפיין.



צריך לאסוף מודיעין, זה הדבר הבסיסי. לברר מי מוביל את הקמפיינים האלה, איפה החיבור הכספי, מהיכן המימון. מדינת ישראל יודעת טוב מאוד להגדיר אויב ולטפל בו בצורה מערכתית. צריך לזהות מי הגורמים המשפיעים ואז נגלה שהם לא רבים כפי שחשבנו - אף על פי שיש להם השפעה רצינית.



צריך לעשות להם “ניים אנד שיים” - לפרסם את שמות האנשים שעומדים מאחורי התנועה הזאת ולהראות לציבור הבריטי שהם מחוברים לאלמנטים בעייתיים. מדובר בקרב על התודעה.



מדינת ישראל מקדימה בשנים את העולם החופשי בהתמודדות עם תופעות שדמוקרטיות מערביות לא התמודדו איתן. לפני 20 שנה בדקנו אנשים בשדות תעופה ואמרו לנו שאנו מפרים זכויות אדם. היום נוהגים כך בכל העולם. אותה נחישות צריך לגלות כיום במאבק נגד ה־BDS. בסופו של יום גם מדינות העולם המערבי ייאלצו להתמודד עם קבוצות שוליים שמנסות לשנות את המבנה הדמוקרטי.



אני חושב שאנו בדרך הנכונה במאבק בנושא, כי סוף־סוף אנו מכירים בבעיה. יש משרד ייעודי שאמור לטפל בכך, מקצים משאבים ותשומת לב - וזו הדרך לפתרון.



הכותב כיהן כשגריר ישראל בבריטניה ובאו"ם



(הביאה לדפוס: דנה סומברג)