רוב הציבור מכיר את מנהיגינו ומפורסמינו בעיקר מ”ארץ נהדרת”. שם, מהביבי (מריאנו סגול הפאה) ומטה כולם חביבים, צווחנים, מטומטמים, כיפיים ועתירי אגו. יובל סמו הפך את מירי רגב, בהגחכת צרחנותה ואיומיה, ללגיטימית, ואודי כגן עשה זאת לח”כ אורן חזן. בשיא, סיפרו, התחננו עשרות בחירים ובכירים לדמויות נלעגות משלהם בתכנית.
אך באחרונה, שח פרשננו לענייני אנסמבל פוליטי תקין, איבדו משדרי “ארץ נהדרת” קצת עניין וחדוּת. אולי עייפו הכותבים מלחפש חדש בארסנל הפוליטיקאים המשומשים, וכשאין חדש ממחזרים את האיוולת ואת הגחכתה. במציאות היום, חלק מהנבחרים הם יותר קריקטורליים, נלעגים ומעצבנים מדמויותיהם הטלוויזיוניות. רק תן להם הזדמנות להוכיח זאת. מתי? כשראש הממשלה השולטטטט מתעסק רק בלעומתיותו האמיצה של מתווה הגז מול העליון, מתודלק מעלבון גבירתו, ואין לו ראש לכל השטויות האחרות שמתהפכות על חיינו: מהעלייה הגוברת במחירי הדיור ו(להבדיל)מִסְפְּרי ההרוגים בתאונות, דרך ההֲדָתָה שבנט מעביר בה את החינוך והמל”ג, המהפכה להוזלת המזון, הורדת המכסים ודפיקת החקלאים (אין חשש נגיעה בפערי התיווך) – ומה עם הידיעה הסנסציונית שכחלון, באישור ביבי, במגעים לשיתוף פעולה כלכלי נרחב עם הרשות? פורסם שלשום בערב ונעלם למחרת מהתקשורת.
אז כשהבעלבית עסוק, מרימים השרים המדוכאים את ראשיהם ומשתלחים בכל מי שאינו הם (או נתניהו). למשל ברמטכ”ל, שאמר דברים נכוחים על משמעת ירי, הוראות הפתיחה באש וההיגיון המוסרי. אופיר אקוניס (שר כלשהו, שחרף השתדלותו עוד לא זכה לדמות הולמת ב”ארץ נ'”). בהידרשו לנושא הרמטכ”ל, חידֵש את מורשת מנהיגיו: “חיוֹת דוּ־רגליות”, קרא לילדים מניפי הסכינים (בגין כינה כך את ערפאת). והעביר אליהם את האשמה. אלה החיות הדו־רגליות הקטנות, שנוהרות בהמוניהן לשער שכם כדי להתאבד שם כלווייתנים בחוף, בהנפת סכינים מול ירי חיילינו, ולהפוך לשהידות מול מצלמות אל־ג’זירה. הילדים, שהכיבוש, ההסתה, השנאה, הערגה לדאע”ש ורצחנותו, התסכול והייאוש מפעילים אותם, בטח היו עוצרים לשנייה, לפני הנפת הסכין, אילו ידעו שבממשלה יש שר כלשהו שזוכר ומגדיר אותם.
וכמו אקוניס, ברברו על איזנקוט גם ישראל כץ (מהמאושרים שזכו לדמות ב“ארץ נהדרת”), גלעד ארדן והסגנית חוטובלי, הקשקשנית ההלכתית, מלוחמות הר הבית, שאמרה ברמז דיפלומטי ש”דברי הרמטכ”ל אינם משרתים את תיאור המציאות בשטח”. איזנקוט, שקיבל גיבוי מהיר משר הביטחון ומבנט, אפילו לא התייחס – אבל לראש הממשלה לקח ארבעה ימים להגיב על העניין, בביטול, וכדרכו, במזעור העניין (“ויכוח סרק”, “הרמטכ”ל אמר את המובן מאליו” ו”כך נוהג צה”ל”) ובלי גינוי לשום מגנה. הוא גם לא איחל לאיש מהמגַנים, “שתהיו כולכם איזנקוטים”, כי הוא ריאליסט.
אז למה יש רושם שהנתניהו דווקא שמַח על ההיטפלות לרמטכ”ל. אולי כי איזנקוט נבון ונתניהו מתחכם; נתניהו מעקם ואיזנקוט מיישר; איזנקוט בעל ניסיון צבאי רב, וביבי בעל ניסיון בצבירת קרדיטים; איזנקוט מדבר רק כשצריך, וביבי בנונסטופ כשלא צריך; איזנקוט אכפתי, וביבי לא שם זין; ביבי רברבן ואיזנקוט צנוע; נתניהו מנסה להלך אימים, ואיזנקוט מרגיע; ביבי מפקיר ואיזנקוט שומר, גם על המידות הנכונות והטובות וגם על כולנו, בלי שיזדקק לדמות מצחיקה ב”ארץ נהדרת” – וזה בטח מעצבן ברמות־על את הסופר־טאנקר. אז תעשו טובה, תשמרו על הרמטכ”ל מִמְּמַנָּיו, מאויבינו יישמר בעצמו.