בנימין נתניהו – האיש החזק ביותר במדינה - חש כפיות טובה. הוא מקרין תחושה כאילו מפריע לו שלא מעריכים אותו מספיק, ולא רק בצד היריב, אלא גם במחנה שלו. 16 שעות ביום הוא עובד, נתון בבדידות המזהרת שמאפיינת כל ראש ממשלה. ובנוסף, הוא ואשתו חשים רדופים. כאילו צדים אותה כדי להפיל אותו, כאשר מה שעבר בשלווה אצל נשות ראשי ממשלה מהמחנה הפוליטי הנכון הופך למהומת אלוהים אצלה.
יש בכך הרבה מהאמת. נתניהו באמת חוטף מכל הכיוונים ולא מוערך מספיק, לא רק אצל היריבים אלא גם בעיתונות ובאקדמיה, שאמורים להיות אובייקטיביים. הוא גם צודק שהתעלמו מצדדים בעייתיים מאוד של נשות רבין, אולמרט ואחרים, רק כיוון שבעליהן הובילו את הקו "הנכון".
נתניהו רשם הישגים משמעותיים בשנותיו הרבות בפוליטיקה. למשל, האסטרטגיה שלו לפורר את הגושים העוינים באירופה, בדרום אמריקה ובאפריקה נוחלת הצלחות. בניגוד לתמונה המסולפת שמצטיירת במרבית התקשורת, מעמדה הגיאו־פוליטי של ישראל איתן: השלטונות במצרים ובירדן כמעט תלויים בנו; פתחנו ציר ליוון ולמה שהיה פעם מזרח אירופה; גרמניה, המדינה החזקה באירופה, היא ידידת אמת – רק לעיין בנאום האחרון של אנגלה מרקל ולהתבשם; שלא לדבר על המעמד הכלכלי־טכנולוגי שלנו בעולם.
אבל תחושת המרמור של נתניהו מול המחנה שלו היא באחריותו ובאשמתו. מרבית השנים מאז 1977 הליכוד בשלטון, כמעט עשר שנים נתניהו בראש הממשלה, ועדיין הוא לא באמת שולט. לא מקדם משמעותית את תפיסת העולם שלו. עד כדי כך שרבים ממצביעי הימין שואלים האם הוא עדיין חולק איתם את אותן השקפות. במיוחד אחרי נאום בר־אילן ו"חזון" המדינה הפלסטינית.
בשיחות פרטיות מציג נתניהו תפיסות לאומיות מוצקות, כאילו לא השתנה במאום. הוא גם טוען שדמות המדינה הפלסטינית שאליה התכוון בנאום המפורסם היא הישות שקיימת היום ביהודה ושומרון. זהו הסבר בעייתי, שלא יחזיק מים אם תוקם מדינה שכזו. ואגב אם כך - מדוע הוא לא בונה ביהודה ושומרון ובירושלים, למה הוא לא מדגיש בכל נאום את הזכות שלנו על חבלי יהודה ושומרון, לא רק את הצורך הביטחוני להחזיק בהם. מדוע הוא לא מיישם את דוח ועדת לוי, שהפריך את טענת הכיבוש על פי המשפט הבינלאומי, וקבע שיהודי יהודה ושומרון מופלים לרעה ויש לנקוט צעדים מומלצים כדי להסדיר את זכויותיהם.
נתניהו טוען שהוא כן מעלה על נס את זכותנו על הארץ ומסביר שהשנה הקרובה, עד תום הכהונה של אובמה, היא שנה קריטית, שבה חייבים להיזהר. שאובמה נוקט עמדות עוינות מאוד כלפינו ושעדיין פגיעתו עלולה להיות רעה. ההסבר הזה לא משכנע ונטען מאז ומעולם כדי לתרץ אי מעש. ובכלל, מי שהעז לחדור ללב וושינגטון – לקונגרס - ולקרוא תיגר על אובמה בנושא האיראני בגלל חשיבותו הקריטית לא יכול לתרץ חידלון בחשש מהבית הלבן. בוודאי שניתן להתעקש על ההתיישבות היהודית בארץ ועל פגיעה ברשות הסרטנית הפלסטינית, נושאים שהם לא פחות הרי גורל מהגרעין של טהרן.
לכן אם נתניהו באמת לא המיר את השקפותיו, מה שנדרש ממנו הוא האומץ לעמוד על שלו. לממש את תפיסת העולם שביטא במה שכתב ואמר במהלך שנותיו הציבוריות - לשלוט ולהוביל לפי דרכו. כך גם יזכה להערכה ולכבוד שמגיעים לו.