הבעיה האמיתית עם ה־BDS לא טמונה ביכולת שלנו לנצח אותו, אף שגם בדרך לניצחון יש לא מעט בעיות, ולא רק מכיוון משרד החוץ המתאייד או ההסברה הבלתי נראית. ה־BDS יוכרע מכיוון שפניו האמיתיות כבר החלו להיחשף. ההסרה המהירה של הכרזות המכפישות מהרכבת התחתית בלונדון, כמו הגינוי של הפרלמנט הקנדי ומדינות בארצות הברית שהחלו להוציא את החרם מחוץ לחוק, מוכיחים שהמודעות משתנה. פשוט ייקח זמן לפרום שקר שנטווה אחרי עבודה סיסטמטית של למעלה מעשור.
אם תקלידו בגוגל את המילים ״טיהור אתני״ או ״רצח עם״ באנגלית, לדוגמה, בהצעות הראשונות להמשך תהיה המילה ״פלסטינים״. זה לא משנה שהאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים גדלה פי ארבעה מאז 1948, אם גוגל מציע יותר מ־3.5 מיליון מאמרים על רצח העם הפלסטיני בידי ישראל. גם חלק מהשמאל עוד מתקשה לגנות את תנועת החרם, משום שהוויכוח בין השמאל לימין רק מדגיש את אי ההסכמה במקום לחתור להסכמה. לכן גם בימין יש לא מעט שחושבים שהקיפאון המדיני הוא הרסני לישראל, אבל שותקים, כי לא רוצים לתת לגיטימציה לתעמולת השנאה.
משוכה קשה נוספת תהיה להפיל את האסימון לעיתונות הליברלית הזרה. כל עוד ה־BBC יתעקש לטעון שהוא אובייקטיבי בסיקור הסכסוך, וכל עוד ינהג כך "הניו יורק טיימס", תימשך התעמולה האנטי־ישראלית, וגם התקשורת הישראלית תהיה מושפעת. משהו קרה לעיתונות בשנים האחרונות - מרוב רצון לקחת חלק פעיל בוויכוח, נשכחה משמעות המינוח ״זכות הציבור לדעת״. הרי זכות הציבור היא לדעת את כל הפרטים ולקבל תמונת מצב מדויקת, לא תמונה חלקית שעברה את פילטר הדעה שבה מצדד כלי התקשורת, על פי מיטב שיקול דעתו (או שיקול דעתו של בעליו).
הניצחון על ה־BDS יגיע כשאי אפשר יהיה לומר את צמד המילים ״זכות השיבה״ בלי להסביר שעומדת מאחוריהן הדרישה לפתוח את שערי ישראל ל־5.5 מיליון צאצאי הפלסטינים שמדינות ערב סירבו לקלוט במשך 50 שנה, כדי שישראל תהפוך בן לילה למדינה עם רוב ערבי. הניצחון יגיע גם כשישתנה הדיווח האוטומטי על עוד דוח כלשהו של בצלם, כמו זה שטוען שישראל כולאת אסירים ביטחוניים בתנאים לא אנושיים. אחרי שראינו שתחקירן בצלם הוא מכחיש שואה, ו״פעיל שלום״ אחר מהארגון שולח פלסטינים למותם כדי שלא ימכרו חלילה אדמה ליהודים, כדאי אולי להתחיל להתייחס בספקנות לאמת מאחורי הדוחות הללו וה״קביעות״ שלהם.
כך שהבעיה האמיתית עם ה־BDS היא שגם אחרי שהוא לגמרי יחדל להיות לגיטימי, נישאר עם הבעיה המרכזית תקועה לנו בגרון. אבל אולי לפחות נבין שבעוד שמבורך להיאבק על פתרון שתי המדינות, המטרה אינה מקדשת את האמצעים. בסך הכל רבים מהישראלים מסכימים לכך גם היום, וזה לא ממש משנה אם ההסכמה נובעת מאמונתם שפתרון כזה יהיה הרע במיעוטו. אבל ברגע שהמאבק עושה שימוש בסילופים ובשקרים, הוא מסתעף לאלפי ויכוחונים קטנים, שאינם באמת פתירים ורק מרחיקים מאיתנו את הפתרון הגדול.
אולי מתישהו נבין שלא פותרים עיוות בעזרת עיוות אחר. עיוות נוסף רק מסבך, לא פותר.