תקועים באמצע: על תור הזהב והדילמה של ילדי הפריפריה בעיר הגדולה

בקיץ 2011 תקף אותי סינדרום וודסטוק. גרתי אז עם ההורים והבטתי בתמונות ששודרו מרוטשילד. החלטתי שאני מקפל את האוהל של המסיבות, קושר אותו לתיק ויוצא מהבית באופן בהול. התקשרתי לכל החברים בשכונה והודעתי להם שאני בדרכי למתחם האוהלים שהוקם באמפי הקטן ברחוב הבנים בטבריה. בדרך לשם שמתי את דילן בפול ווליום והרצתי מחשבות על איך אנחנו מנהלים שם מיני-קהילה עם גיטרות, מניפסטים חוצבי להבות ותקיעת נודים בלילה בשביל שיהיה לנו ככה למורק"ים של אחר כך. אפילו דמיינתי איך ניסים מ-"פלאפל ענבי" מגיע עם קרטונים מלאים בפיתות, עטופות בנייר חום, מטפטפות טחינה מהלמטה שלהן ומברך אותנו להצלחה. כשהגעתי ראיתי כמה אוהלים ריקים שרק סיפקו נפח מלאכותי והרגשה שמישהו אשכרה הולך לישון שם הלילה. לידם ישבו פעילים של הנוער העובד והלומד, חצי רדומים. חיפשתי את הקהל הטברייני שהיה אמור להגיע בהמוניו  ומצאתי שם כמה חבר'ה צעירים שלמדו אז במכללת כנרת, הם היו די מגובשים ומלאי להט אבל כל כך בתוך עצמם. בלתי אפשרי להתקרב אל תוך ההסתודדויות שלהם. אז חיכיתי לחברים שלי, כמו ילד אחרון בגן ובסוף רק אחד מהם בא ואמר "באתי לראות אם אתה מתכוון לישון בתוך אוהל, ככה על המדרכה, לא חשבת שבאמת אצטרף".

 

את הלילה ההוא ישנתי בבית. לבי ברוטשילד ואנוכי במערב הכנרת עם מזגן על עשרים מעלות. לא היה לי אומץ לנסוע לשם לבד. אחרי כמה שנים הבנתי את רוחבה של הנאיביות שבטח רצה לכם בראש עוד מהמשפט הראשון שבפסקה השנייה. לא, אתם קולטים? תחשבו עד כמה זה משפיל להיות יותר נאיבי ממישהו שהקים אוהל מחאה בת"א – אין לתאר. אז את האוהל השארתי למסיבות וכמו שגילנו בהמשך, המחאה גוועה ונראתה בדיוק כמו שירת הברבור השלמה ארצית, המיינסטרימית והעייפה. לראשונה בחיי הרגשתי מה זה לחטוף משבר קולקטיבי שהפך למשבר אישי וההחלטה שחלאס – אני לא נשאר בעיר הזו. בדיעבד, זו הייתה תחילתה של מהפכה מחשבתית אצלי בראש. פחות התעסקתי במה אפשר לשנות אלא עם מי אפשר. איך אני יכול להכריז בכל חוצות העיר את האג'נדה שלי, אם החברים שלי מבית, אלו שחווים את העוולות וההדרה וכל המילים הניו-אקדמאיות שלמדתי באוניברסיטה אם הם עצמם בכלל לא מבינים אותן. השבוע למשל חזרתי לביקור הורים ופגשתי כמה מהם. סיפרתי להם מה אני חושב על ההזנחה של הפריפריה ואיזה יופי שקמות קבוצות חדשות שמבוססות על אותם ערכים ורעיונות, וראיתי איך ההקשבה שלהם צונחת אט אט בדיוק כמו אלו שהעניין פחות דחוף להם במרכז. הם לא היו שם בשיחה, זה לא עניין אותם.
 

זה הזכיר לי שפעם אחת בשיעור תסריט הבמאי ערן קולירין ביקש מאיתנו להכין לו תסריט פוליטי. אבל לא פוליטי במובן המפלגתי, אלא קונפליקט פרטי בחיים בו מתנגשת עמדה פוליטית עם סיטואציה יום יומית. הוא נתן לדוגמא מצב שבו פעיל שלום שמאלני-טבעוני מגיע למפגש בכפר ערבי ואז מוצע לו אוכל בשרי. על פניו הוא אמור לסרב, אך אם יסרב יתפרש המהלך כהעלבה או חוסר כבוד למארח. באותו רגע הפערים וחוסר ההבנה ההדדית נגלים לאותו פעיל ומחזקים אצלו את הסיבוך שבסכסוך ועל איך שהשפה, המנהגים ואורח החיים הם עוד מכשול בלתי נגמר בדרך לפתרון. הדרמה הגדולה שמתרחשת במצבים הללו היא חומר בערה אדיר לסיפור. אבל אז, כשהוא ביקש, לא היה לי אחד כזה. בשנה האחרונה גיליתי שכן. יש לי הרבה כאלו. יותר נכון שהיו לי, אך לא הייתי מודע לקיומם. במיוחד עם פריחתם המחודשת של אלו הדומים לי. אותם ילדי פריפריה שרכשו השכלה, ומרגישים זרים בכל רגע בתל אביב. אך באותם ביקורי הורים הם מרגישים פחות שייכים.
 

אותה אי שייכות לכאן או לכאן מעלה אצלי תמיד את תחושת הזרות שמופיעה בספרו של אלבר קאמי "הזר", בו מתוארת דמותו של מרסו, בן למהגרים צרפתיים שהגיעו כחלק מהתנועה הקולוניאליסטית מאירופה לאפריקה ובמקרה הספציפי הזה לאלג'יריה. אותו מרסו השתייך לקבוצת אוכלוסייה שכונתה ה-"פייה נואר", התרגום הצרפתי של המושג הוא "רגליים שחורות" והוא מתייחס לאותם בני מהגרים ששורשיהם צרפתיים אך רגליהם ניטעו ביבשת השחורה. הם בעצם לא בדיוק צרפתיים, כי הם לא נולדו שם, אבל גם לא אלג'יריים כי הם לא חולקים את המנהגים והדת של בני המקום. יעני לא פה ולא שם. וכך גם אנחנו. אני קצת עף על הקטע של קאמי, וברור לי שהנסיבות שונות, ואולי אני גם קצת  מחשיב את עצמי בטעות כ-"אנחנו" ומדבר בשמם של אחרים, אבל זו התחושה הכללית שלי וממה שאני סופג מדי יום מאותם פעילים ופובליציסטים. 

 

אם יש דיבור כזה על ניתוק בין מרכז לפריפריה, אז נעים מאוד, תכירו - הניתוק בין האקס-פריפריאליים לבסיס האם. אני מציע לכל מי שתומך בתנועה הזו, כמוני,  להכיר במגבלה הזו. כי אם קיימים הרבה מתנגדים מהצדדים האחרים על המפה העדתית, ישנה גם אדישות או דחייה של ממש מתוך הפריפריה ואף מאקס-פריפריאליים אחרים. מחיקה של המושג פריפריה הוא צעד מבורך בדרך לפתרון הבעיה. השאלה האמיתית: איך היא תיושם ואיך לא נשאר שוב עם האוהל על הגב. 
 

שיכונים – אלפרד כהן (מתוך ספרו "אינדיפוֵֹפ נונסטופ")

שִירָיו שֶׁל בּוֹרִיס רִיזִ'י מוֹצִאִים אוֹתִי

לְמַסָּע אֶל תּוֹך שְׁכוּנַת הַפּוֹעֲלִים שֶׁלִּי

שְׁכוּנָה ד' בְּאֵר שֶׁבַע שְׁנוֹת הַשְׁמוֹנִים

יְלָדִים אֲבוּדִים וּנְעָרִים נְטוּלֵי

מִסְגֶּרֶת, בַּיָּד הָאַחַת מַזְרֵק וּבַשְנִיָה סַכִּין

מְטִילִים אֵימָתָם עַל זִקְנֵי הַשְׁכוּנָה

וְעָלַי

מִלּוֹתָיו הַמְּדֻיָקוֹת הַמֵּיטִיבוֹת לְתָאֵר

שְׁלָחוֹ אוֹתִי בַּחֲזָרָה לְבֵית סַבְתָּא

לַדִּירָה הַשְּׂכוּרָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַהוֹרִים

וְנִדְמֶה כִּי הָאֲנָשִׁים הַחֲדָשִׁים

עוֹטִים עֲלֵיהֶם אֶת אוֹתָן אַדְּרוֹת וּצְעִיפִים

וְהוֹלְכִים מֵהַחֲנוּת לַבַּיִת

וּמִבֵּית הַסֵּפֶר לְגַן הַשַּׁעֲשוּעִים

רַק עַל הַקַּוִים רַק עַל הַקַּוִים

וַאֲנִי מַבִּיט עֲלֵיהֶם מֵהַצַּד, בְּיָדִי סֵפֶר הַשִּׁירָה

מְשׁוֹרֵר מַבִּיט בִּשְׁתֵּי עֵינַיִם

אַנְשֵׁי חֹק מַבִּיטִים בְּאַחַת

וְאַנְשֵׁי הַשְּׁכוּנָה כְּבָר לֹא מַבִּיטִים

הַלְוַאי וְהַמִּלִּים יִשְׂרֹפוּ אֶת כָּל הַשִּׁיכּוּנִים

בַּשְּׁכוּנָה הַזֹּאת

אֶת כָּל הַקַּוִים אֶת כָּל הַמַּזְרְקִים

וְלֹא יִשָּׁאֵר שָׂרִיד אֶחָד

לִזְכֹּר אוֹתוֹ.