המחוללת הגדולה של הגירת פלסטינים לישראל היא הממשלה

במשך כמעט שני עשורים מנהלת ישראל מדיניות הגירה מחמירה ביותר, שתכליתה למנוע כניסתם של מי שאינם יהודים המבקשים להשתקע בה לתמיד או לפרקי זמן ארוכים. מדיניות זו מונעת מהרצון לשמור על "אופיה היהודי" של ישראל, והיא מנומקת בעיקר במניעים ביטחוניים. 
 

הסובלים מהמדיניות הם יהודים ישראלים שמבקשים להתחתן עם מי שאינם יהודים, לרוב יוצאי רוסיה, חבר המדינות ואתיופיה (סוגיית פלשמורה), שמבקשים להעלות לישראל קרובי משפחה. נפגעים נוספים כמובן הם פליטים ומבקשי מקלט זרים, אך בעיקר מכוונת המדיניות נגד ערבים ישראלים, שמבקשים להינשא עם בן או בת זוג פלסטינית מהשטחים או מחו"ל במסגרת "איחוד משפחות".
 

המכשיר המרכזי שהוקם כדי להקשות על ערביי ישראל נחקק ב־2003, בין השאר גם על רקע פעולות טרור של שנות ה־90, והוא נקרא "חוק האזרחות והכניסה לישראל". החוק, המוגדר כהוראת שעה, נחקק בעקבות ישיבת קבינט מ־2002, שבה הוחלט להקפיא את מתן האזרחות במסגרת איחוד משפחות בין אזרחי ישראל לתושבי הגדה ורצועת עזה.
 

לחוק ניתן טעם ביטחוני. בדברי ההסבר נכתב: "מאז פרוץ העימות המזוין בין ישראל לפלסטינים, אשר הוביל בין השאר לביצועם של עשרות פיגועי התאבדות בשטח ישראל, מסתמנת מעורבות גוברת והולכת בעימות זה של פלסטינים שהם במקור תושבי האזור, אשר נושאים תעודות זהות ישראליות בעקבות הליכי איחוד משפחות עם בעלי אזרחות או תושבות ישראלית, תוך ניצול מעמדם המאפשר להם תנועה חופשית בין שטחי הרשות לישראל. לפיכך, מוצע להגביל את האפשרות להעניק לתושבי האזור אזרחות לפי חוק האזרחות, לרבות בדרך של איחוד משפחות".
 

נגד החוק, שנועד למנוע הגירה פלסטינית לישראל בתחומי הקו הירוק, הוגשו שתי עתירות לבג"ץ על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון ממרצ, האגודה לזכויות האזרח וארגון עדאלה. שתיהן נדחו ברוב של שישה שופטים נגד חמישה.
 

קשה לקבל מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או מרשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים נתונים על מספרם המדויק של הפלסטינים שהתאזרחו בישראל וקיבלו תעודות זהות או זכאות לתושבות מאז 1967. ספק רב אם יש בכלל נתונים מפולחים שכאלה. עם זאת, מומחים לנושא מעריכים כי מדובר ביותר מ־200 אלף איש. יודגש כי נתון זה לא כולל את מזרח ירושלים, שסופחה לאחר מלחמת ששת הימים ותושביה הם אזרחים או תושבים ישראלים.
 

ואולם ממחקר חדש (שתכליתו להבשיל גם לספר) עולה האירוניה שמאחורי ההגירה הפלסטינית מהשטחים לתחומי הקו הירוק: המחוללת העיקרית של הגירה זו - לפחות מחציתה - היא דווקא ממשלת ישראל. 

לפי המחקר, רוב ההגירה הוא מעשה ידיה של מערכת הביטחון. "המהגרים" הם בעצם סוכנים או סייענים של קהילת המודיעין - של אגף המודיעין בצה"ל, של שירות הביטחון הכללי, של המינהל האזרחי ושל משטרת ישראל. 
 

מחבר המחקר הוא פרופ' מנחם הופנונג, ראש החוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. בעקבות מחקרו, "מחיר המידע: קליטה ושיקום של סייעני מערכת הביטחון בערי ישראל", הגיע הופנונג למסקנה כי מאז קום המדינה שוכנו בישראל מאות סייענים וסוכנים מכל מדינות ערב השכנות - סוריה, לבנון, מצרים (סיני) וירדן, אך רובם פלסטינים מעזה ומהגדה - והקימו בה עד כ־6,000 בתי אב. מכך הוא גוזר שבמרוצת הזמן, עקב ריבוי טבעי, מגיע מספרם של בני משפחותיהם של הסוכנים והסייענים לכ־100 אלף. 
 

עד למלחמת ששת הימים הופעלו רוב הסייענים והסוכנים הערבים בידי מודיעין 10, ששמו שונה מאוחר יותר ליחידה 154 וכיום יחידה 504. השב"כ לא עסק אז בהפעלת סוכנים ערבים, ורוב המאמץ המודיעיני הופנה לסיכול ריגול זר (בעיקר סובייטי) ולאיסוף מידע על ערביי ישראל. המוסד אומנם הפעיל סוכנים, אך אלו היו לרוב ב"כיסוי עמוק" בלב המדינות הערביות (מדינות היעד), וההפעלה הייתה לא דרך הגבולות, אלא במדינות צד שלישי (מדינות בסיס). המוסד גם דאג בעצמו לשיקום סוכניו ש"נשרפו". 
 

504 היא היחידה להפעלת סוכנים של אמ"ן. היא הפעילה ומפעילה סוכנים במדינות השכנות, כשהקשר והמפגש נעשים לרוב בקרבת הגבול או תוך כדי מעבר באישון לילה לישראל. מטרת הפעלתם היא להשיג בעזרתם מידע בעל אופי צבאי: על תנועת כוחות הצבא של המדינות השונות, על הביצורים והעמדות שלו ליד הגבול ועל פעילות יחידותיו הצבאיות.
 

"כשסוכן נחשף", אומר קצין בכיר לשעבר שהיה ביחידה 504, "או כשנשקפה סכנה לחייו, העברנו אותו ואת משפחתו לחיות בישראל". האחראית לשיקומו הייתה מחלקת שיקום שפעלה במסגרת אמ"ן. על איכות השיקום לא כדאי להכביר מילים. בעת הפעלתם הבטיחו להם מפעיליהם הרים וגבעות. אך כשהגיע מועד מימוש ההבטחות, נעשה מעט מאוד. בהגיעם לישראל הם המשיכו לקבל שכר צנוע עד שיסתדרו בעצמם, ואחר כך רובם נזנחו וננטשו. "הם חשו, ובצדק", הוסיף הקצין הבכיר, "כי השתמשו בהם וזרקו אותם. בבחינת הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת".
 

חיזוק לדברים אלה אפשר היה לשמוע מפיו של קצין בכיר אחר לשעבר ב־504. סא"ל יאיר רביץ־רביד, שהיה מפקד מרחב הצפון ביחידה ואחר כך ראש מחלקה במוסד, מתנדב לטפל באנשי צבא דרום לבנון שנמלטו לישראל לאחר נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון ב־0002. "טיפולה של 504 במשוקמיה מביש וגובל בשערורייה", הוא אומר ל"מעריב־סופהשבוע". הוא סיפר על קצין צד"ל בכיר ונכה, שאשתו ובתו נשארו בלבנון והוא חי בישראל בגפו, וכבר שלושה חודשים מלינים את הסכום השנתי המיועד עבור משפחתו. "בשל מצבו הנפשי הוא משמיע התבטאויות אובדניות. שלוש פעמים התקשרתי למפקד היחידה שלא טרח לחזור אלי".
 

בדרך זו, כך אפשר להעריך, הגיעו לישראל בין 1948 ל־1967 כמה מאות בתי אב, שמנו בסך הכל עד 3,000 איש. רובם היו סוכנים שחולצו מעזה ומיעוטם מרמת הגולן (שהייתה עד אז בשליטת סוריה), מלבנון, מסיני (שהייתה בשליטת מצרים) או מהגדה (בשליטת ירדן). כך לדוגמה, בגליל המערבי שוכן יישוב שגרים בו יהודים וערבים, אף שהערבים מופלים ואינם במעמד של חברים. מוצאם של התושבים הערבים הוא ברמת הגולן ובלבנון, והם שימשו סוכנים של יחידה 504. חלקם אף עוד הספיק לעבוד עם שירות הידיעות (ש"י) של ההגנה.
 

בנגב יש כמה עשרות בתי אב (שמאז גדלו לאלפים רבים) של בדואים משבטים שונים, ובהם תראבין ואל־עזאזמה, שהוכנסו לישראל משנות ה־50 ואילך במסגרת שיקומם על ידי מערכת הביטחון.
 

הסיפור של שבט אל־עזאזמה מורכב במיוחד. בספטמבר 1959 נרצח ליד ניצנה סרן יאיר פלד, מפקד סיירת הצנחנים, בעת ניווט יחיד. רוצחיו היו מבני השבט. ראשי השבט הסגירו למשטרה את שני הרוצחים, שעשו זאת ככל הנראה למטרת שוד. בעקבות זאת החליט אלוף פיקוד הדרום דאז אברהם יפה לגרש חלק מבני השבט שהתגוררו באזור הר הנגב. שני הרוצחים חוסלו בידי חיילי צה"ל. עד היום לא ברור מי נתן את ההוראה. לימים חזרו חלק מהמגורשים לישראל. חלקם הסתננו אל הגבול מסיני לנגב וחלקם הוחזרו ברשות בעקבות הסכם השלום עם מצרים ופינוי סיני.
 

לאחר מלחמת ששת הימים ב־1967 הטילה הממשלה את האחריות על סיכול הטרור הפלסטיני על השב"כ, שהפך לגורם הדומיננטי בהפעלת סוכנים בישראל. שיטתו הייתה לגייס אלפי סוכנים וסייענים שישמשו לו כעיניים ואוזניים בכל כפר ובכל נפה בעזה ובגדה. הנחת המוצא הייתה כמעט כמו של הקג"ב הסובייטי: כמות הופכת לאיכות. לאחר מלחמת לבנון הראשונה החל השב"כ לפעול בתחום זה גם בדרום לבנון.
 

504 המשיכה אומנם במשימותיה, אך חשיבותה פחתה ובהתאם לכך גם מספר סוכניה הצטמצם. לתחום הצטרפה גם משטרת ישראל, תחילה בעזה ובגדה ומ־82' גם בדרום לבנון, שהחלה לגייס סוכנים כדי להיאבק בפשע חוצה קו ירוק (גניבות רכב לדוגמה) וחוצה גבול לבנון (סמים). כל גוף, כולל המוסד, המשיך לדאוג לסוכניו ובעת הצורך לשקמם. השיקום נעשה לרוב באזורי ההפעלה: הגדה, עזה או לבנון. רק במקרים נדירים הועבר הסוכן לחיות בישראל.

התפנית הגדולה החלה ב־1993, בעקבות הסכמי אוסלו, שהפכו את הגדה ועזה לשטחים בשליטה חלקית של הרשות הפלסטינית. אחד היעדים החשובים של הרשות באמצעות מנגנוני הביטחון שלה היה לחשוף את הסייענים והסוכנים, שנחשבו בעיניהם ל"משתפי פעולה" (משת"פים בסלנג הרווח בישראל) ו"בוגדים". 
 

גישה זו הייתה המשך לתהליך שהחל להתרחש כבר באינתיפאדה הראשונה, החל מדצמבר 1987, כשהפלסטינים, במקביל למרי נגד הכיבוש, חשפו ואף הוציאו להורג מי שנחשדו כמשתפי פעולה. לא פעם היו אלה חשדות שווא וחפים מפשע נרצחו.
 

על רקע זה החליטה הממשלה (הקבינט) ב־1994 להקים את "המינהלה הביטחונית לסיוע" ולהכפיפה לשב"כ, שבראשה עומד איש שב"כ בדרגת ראש אגף. תפקידה, על פי אתר השב"כ, "לטפל בשיקום הסייענים של זרועות הביטחון, הפועלים בשטחים". לפי הגדרה זו, מדובר בסוכנים ובסייענים של השב"כ, יחידה 504, המינהל האזרחי ומשטרת ישראל. סוכני המוסד הזקוקים לשיקום אינם באחריות המינהלת. המטרה בהקמת המינהלת הייתה "להודות לאנשים המסייעים בהגנה על הביטחון ותורמים לשמירה על חיי תושבי המדינה".
 

לפי אתר השב"כ, תהליך השיקום כולל חילוץ מהשטח של הסייען ובני משפחתו והעברתו לתוך מדינת ישראל, מציאת פתרון דיור לסייען ולמשפחתו, סיוע כספי המאפשר לסייען להתחיל את חייו החדשים ולהסתדר בכוחות עצמו, סיוע לסייען במציאת עבודה והכשרתו, סיוע לחינוך ילדיו, מציאת דיור והסדרת מעמדו החוקי בישראל, קרי הענקת אזרחות או תושבות. 
 

הכוונה טובה, אך מציאות השיקום בשטח מורכבת. בתחילה ניסתה מינהלת הסיוע ליישב את הסייענים ביישובים ערביים בישראל. אך במקרים רבים התושבים המקומיים הקיאו אותם מקרבם. ב־1999 פרצו מהומות בבקה אל־גרבייה במשולש נגד הסייענים שהתגוררו במקום. כתוצאה מכך אין מאז התקרית האלימה ניסיונות לשקם את הסייענים ביישובים ערביים, והמינהלת נאלצת ליישבם בערים מעורבות כמו לוד, רמלה, יפו או עכו, או בשכונות יהודיות חלשות.
 

אגב, מעניין לציין את הצביעות של גורמי ימין, שרוממות הביטחון בגרונם. בהתנחלויות מסרבים לקלוט את הסייענים, אף שלפחות עשרות מהם, אם לא יותר, קשורים לרכישת קרקעות בשטחים עבור ההתנחלויות. בלא מעט מקרים התדרדרו הסייענים למצוקה נפשית, לפשע ולסמים. עם זאת, יודגש כי מספרם של המעורבים בפלילים מקרב מטופלי המינהלה מועט ואינו שונה מהיחס באוכלוסייה הכללית.
 

כאמור, לא ניתן להשיג נתונים רשמיים על מספרם המדויק של הסייענים. מהשב"כ סירבו למסור את מספרם משיקולים מודיעיניים. הנתון הגלוי היחיד הוא מבית המשפט העליון, שבו התקיים הדיון בעתירה שנדחתה נגד חוק האזרחות והכניסה לישראל. באותו דיון נמסר כי בין 1993 ל־2002 נכנסו או היגרו לישראל כ־130 אלף פלסטינים. 
 

לנתון זה יש להוסיף את מספרם של מי שהיגרו קודם לכן, בין 1967 ל־1993. הערכה של מומחים היא שהמספר נמוך - כמה עשרות אלפים - משום שהגבולות בין ישראל לגדה ולעזה היו פתוחים, ערביי ישראל יכלו להינשא לתושבי השטחים בלי מגבלות חוקיות, ולא היה כל לחץ להשתקע בישראל. אדרבא, היו לא מעט מקרים, בעיקר של ערביות ישראליות שנישאו לפלסטינים ועברו להתגורר בגדה או בעזה, תוך שהן מוותרות על אזרחותן. לימים כשחוקק החוק, עתרו כמה מהן בדרישה שתוחזר להן אזרחותן הישראלית. בתי המשפט דחו אותן לרוב.

בשקלול כל הנתונים האלה מעריך פרופ' הופנונג כי לישראל כאמור היגרו מקום המדינה יותר מ־200 אלף פלסטינים, ושכמחציתם הם במישרין או בעקיפין באמצעות שיקום הסוכנים והסייענים. חלק מהמהגרים מוגדרים "מאוימים או כאלה הטוענים כי הם מאוימים. חלקם חיים בארץ כבר 20 שנים ויותר. וזאת בזכות היתרים שהם מקבלים או בעקבות עתירות לבג"ץ. יש להניח כי הם לעולם לא יגורשו".
 

בראיון ל"מעריב־סופהשבוע" הוא מספר כי ההחלטה שלו לחקור את הנושא הייתה מקרית. "כמי שמנוי על תקצירים של פסקי דין, שמתי לב לפני כמה שנים לריבוי של עתירות לבתי משפט בישראל של סייענים והסתקרנתי. תמהתי כיצד מי שפעם היו במעמד הנחות והבזוי הזה בחברה הפלסטינית, ומאות מהם נרצחו, מוכנים עתה לפנות לבתי משפט של האויב, כלומר שלנו, ולהכריז בלי להתבייש כי הם סייענים".
 

הסקרנות הפכה למחקר שנסמך על מאות עתירות ופסקי דין. "מטרת המחקר היא לבדוק את המחיר שמשלמת מדינת ישראל עבור שיקום הסייענים, ואם אפשר היה לנהל את זה אחרת. אני לא מדבר על המחיר, הבזבזני לדעתי, של הפעלת הסוכנים. המחקר מניח שיש תועלת ביטחונית ומודיעינית מהפעלת הסוכנים. איני כופר או חולק על כך. אך תכליתו גם לבדוק מהו המחיר הכלכלי והחברתי שישראל משלמת על הסייענים. ומדובר לא רק בתקציב הישיר העומד לרשות המינהלת, שהוא חסוי, אלא גם במחירים עקיפים של מערכות החינוך, הבריאות והרווחה שמטפלות בסייענים ובמשפחותיהם. מטרת המחקר היא לבדוק מהו המחיר".

"אין לי מספר מדויק, אך מדובר לדעתי בלפחות 20 מיליארד דולר, כנראה יותר. מטרת המחקר שלי הוא לעורר את השאלה: אם היינו יודעים שהמחיר שמשלמת החברה בישראל הוא כה גבוה, האם היו מגייסים כל כך הרבה סוכנים וסייענים? אולי היה אפשר להסתפק בפחות. מסקנה נוספת היא שישראל צריכה לדעת שאם היא תיכנס ותכבוש שוב את עזה, ובעתיד תיסוג שוב ממנה, היא תצטרך לקחת עמה את הסייענים וליישבם בישראל".
 

מצה"ל נמסר בתגובה: ״טיפול בתחום המשוקמים מתנהל ביחידה בתיאום עם כלל הגורמים הרלוונטיים בקהיליית המודיעין ובמשרד הביטחון. היחידה מקצה משאבים רבים לטיפול בסוגיה זו, וכל נושא או בקשה עוברים הליך של בחינה ובדיקה על ידי גורמי המקצוע הרלוונטיים".