מוצא ימי: בניית נמל בעזה עשויה לספק שלל פתרונות לישראל

עוד מעט נציין עשור למלחמת לבנון השנייה, עשור של שקט כמעט מוחלט בגבול הצפון. זוכרים איך גמרנו את המלחמה? בתחושה קולקטיבית של החמצה וכישלון. 33 יום שבהם היה הצפון תחת אש בלתי פוסקת, ובסופם הצליחו ארבע אוגדות של צה"ל לתמרן במאמץ ובמחיר ניכר לעומק ארבעה קילומטרים בתוך שטח לבנון. מי האמין אז, בימים העצובים של אוגוסט 2006, שהמלחמה הלא מאוד מוצלחת הזאת תקנה לנו שקט לאורך כל כך הרבה זמן.

בעידן הזה, שבו האויבים הם ארגונים ולא מדינות, אין לנו מדד להצלחה של מערכה זולת תקופת השקט שהיא מביאה אחריה. המלחמה בארגונים כמו חיזבאללה או חמאס לעולם לא תסתיים בכניעה מוחלטת או בהסכם שלום. לכן תכלית המלחמות שמנהלת ישראל היא להרחיק ככל האפשר את סבב הלחימה הבא. 
 

ממרחק של עשור, מלחמת לבנון השנייה, על כל כישלונותיה, נראית כאחת המערכות האפקטיביות שניהלה ישראל בעשורים האחרונים. צריך גם להודות שהדרך שבה הוקענו את מנהיגי המלחמה - אהוד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ - עשתה להם עוול. הם לא היו חפים משגיאות, אבל השקט והשגשוג של הצפון בעשור האחרון הושגו בזכותם. 
 

נכון, חיזבאללה התעצם עד מאוד בעשור שמאז המלחמה, אבל הוא מורתע מליזום מהלכים שיגררו אותו לעוד סיבוב. אף אחד לא מפסיק להתעצם בשכונה המזרח תיכונית, גם לא מי שחותם איתנו על הסכם שלום וגם לא אנחנו. במהלכה ובסופה של מלחמת לבנון היינו שקועים כל כך בניתוח הכישלונות שלנו, שלא הסתכלנו מה עשתה המלחמה הזאת לצד השני.

 

דבר דומה קרה לנו בצוק איתן: מלחמה ארוכה מדי, רצופה טעויות בכל הרמות - מהאסטרטגית ועד הטקטית - שצריך היה לנהל אותה אחרת, אבל ממרחק שנה וחצי היא נראית יותר מוצלחת. בהתנהלות מדינית נכונה אפשר היום לתרגם את התוצאות של צוק איתן לעשור של שקט גם מול עזה.
 

הגוף שאמור להצביע על כיוונים והזדמנויות כאלה הוא המועצה לביטחון לאומי, אבל השבוע נטרל ראש הממשלה את הגוף הזה. מינויו של אבריאל בר יוסף, אדם ברוך כישרונות ועתיר ניסיון, מנציח שוב את המל"ל כגוף שלא יכול להוות משקל נגד לצה"ל ולזרועות המודיעין. שוב נשארנו רק עם צה"ל כגוף המטה היחיד בנושאי ביטחון ומדינאות. 
 

צה"ל של העשור האחרון נזהר מאוד מלעלות על מוקשים פוליטיים כמו להמליץ על מהלכים מדיניים. הצבא כבר הבין שבשיח הציבורי המטורלל שלנו אין שום בעיה לסמן גם את מי שהקדיש את חייו להגן על המדינה כתבוסתן וסמולן, אם השמיע אמירה שלא מתיישבת עם השיח הקיצוני החדש. 

אפילו הביטאון של נתניהו מיהר להתייצב נגד הרמטכ"ל בשבוע שעבר, כשאיזנקוט הרהיב עוז וניסה להסביר את רוח הוראות הפתיחה באש של צה"ל. אחרי כמה ימים שבהם היה תחת אש צולבת, העניק לו רה"מ זיכוי על תנאי בשפה רפה. אבל איזנקוט לא הפגין עד היום יכולת להתכופף מול הממונים עליו. הוא והצבא שעליו הוא מופקד לא יתערבו בהחלטות מדיניות, משום שהוא סבור שזה לא תפקידם, אבל הוא כן יצביע על הזדמנויות שיכולות לשפר את מצבה של ישראל. 
 

הזדמנות כזאת נקרית כרגע בעזה. הרצועה חנוקה - למעלה מ־40% אבטלה, מי תהום שהולכים ומזדהמים עד שב־2020 לא יהיה לעזתים מה לשתות, וסיר לחץ של 1.8 מיליון בני אדם, נטולי יכולת תנועה, שחמאס מצליח לשבת עליו בינתיים ולמנוע התפרצות. התקשורת כמעט לא מדווחת על כך, כי זה נהיה שגרה, אבל כמעט מדי יום חוצים את הגדר לישראל צעירים עזתים. הם לא באים לעשות פיגוע, הם רוצים להיכנס לכלא ולקבל שלוש ארוחות ביום, מה שאין להם בבית.
 

עזה על סף פיצוץ, ואם היא תתפוצץ - זה יהיה נגדנו. חמאס מבין את הסיטואציה. הוא אויב מר, אבל הוא רציונלי. ב־18 החודשים מאז צוק איתן הוכיח חמאס שהוא ארגון פרגמטי, שיודע להגדיר את האינטרס של עצמו ולאכוף את האינטרס הזה על אנשיו ועל ארגונים אחרים. מאז צוק איתן חמאס פועל כדי לשמר סביב עזה שקט שלא היה כמוהו כבר 15 שנה.
 

בהצעה הנוכחית - נמל תמורת הפסקת אש - יש שלל יתרונות לישראל: היא תיתן לעזה תעסוקה ומנוע כלכלי, היא תיצור בעזה נכסים שחמאס לא ירצה לאבד ומוטיבציה לשמור על השקט, והיא תשחרר את ישראל מהאחריות להאכיל את העזתים, 11 שנים אחרי שנסוגונו מכל סנטימטר מאדמתם.

אבל יש בהצעה הזאת יותר: לשיחות, למו"מ, יש דינמיקה משלהם. שנים של שקט גם הן מייצרות אינרציה שאחריה קשה יותר לחזור ולהילחם. חמאס לא יתחיל לאהוב את ישראל, וגם העזתים לא יאמצו את הציונות - אבל אם יהיה לעזה מה להפסיד ואם תהיה לה תקווה, יש סיכוי להרחיק את העימות הבא איתה. 

 

חזונו של שמעון פרס, שעזה תהפוך לסינגפור של המזרח התיכון, כנראה לא יתממש בימי חיינו. הוא דורש ייצוא של הרבה פלסטינים וייבוא של הרבה סינגפורים. סביר שעוד נילחם עם עזה בעתיד, אבל אם יש סיכוי לדחות את המלחמה הזאת, למי בדיוק דחוף להקריב כבר עכשיו עוד עשרות מבנינו?

זה לא נתיב פשוט. הליכה להסדרה בעזה תקומם עלינו את המצרים, שרואים בחמאס אויב בזוי. אבל מצרים לא יכולה יותר לשמש מתווך בינינו לבין חמאס, ולכן ישראל חייבת למצוא מתווך חדש. טורקיה, עם כל חוסר הסימפתיה אליה, היא היחידה שיכולה לשמש בתפקיד הזה. טורקיה של ארדואן משחקת כמה משחקים כפולים, כולל מול דאע"ש. בדבר אחד אין ספק: היא רוצה להביא למפלתם של אסד ושל הציר השיעי בהובלת איראן.
 

במזרח התיכון החדש אין בני ברית צחורים או טהורים. הליכה להסדר מול עזה תביא גם את הפיוס עם הטורקים. אחרי שמתגברים על הבחילה אפשר גם לראות את היתרונות בשיתוף פעולה ישראלי־טורקי, גם הוא על בסיס הבנה שאהבת נצח לא תהיה שם.
 

נכון הוא שהסדרה מול עזה תפגע גם ברשות הפלסטינית, ולישראל אין שום אינטרס לפגוע בה. אבל יש בהסדרה כזאת גם היתרון שהיא תיצור הפרדה בין עזה ליהודה ושומרון - שתי אוכלוסיות וטריטוריות שונות בתכלית. לישראל אין שום סיבה לקבל את החזון הפלסטיני שלפיו עזה והגדה המערבית הן ישות אחת. פת"ח כבר לעולם לא יחזור לשלוט ברצועה, וההפרדה בין שתי הטריטוריות רק תשרת אותנו.
 

להנהגה הפלסטינית ביהודה ושומרון נוח שהעימות איתנו יישאר בפרמטרים הנוכחיים: התקפות יומיות של בודדים שאי אפשר לייחס אותן לשום ארגון. היא לא מעוניינת שהעימות יהפוך לאינתיפאדה רחבה, אבל היא גם לא רוצה שהוא יסתיים. הטרור משאיר את הנושא הפלסטיני בתודעה הישראלית, ובמידה מוגבלת - גם בתודעה העולמית.
 

הציניקנים יאמרו שהעימות הזה גם נוח להנהגה הישראלית. הוא משמר את הציבור במצב של חרדה ביטחונית מתמדת ולא מותיר לו פנאי לחשוב על דברים אחרים שמעיבים על חייו. המנהיגות שלנו מלבה שיח שבו כל אמירה על תקווה או הצעה ליוזמה ולאופק אופטימי יותר הן מגונות. למה לשאוף לעתיד טוב יותר כשאפשר להתבוסס בתפקיד הקורבן? בינתיים אפשר לחוקק המון חוקים זוקפי קומה וגו, בתנאי שזה לא הגו שיקבל את הדקירה היומית.