הסוכנת טליה: על הצורך הישראלי המטופש לשמור על מסתורין

כשסיימתי את הקפה, לא נותר לי אלא לתהות אם מישהו שם למעלה חושב שאנחנו מטומטמים בני מטומטמים. אחר כך הבנתי שאם יש תכונה ישראלית אופיינית מטופשת, זו הנטייה לשמור על מסתורין. אין ספק שהתכונה הזאת עומדת בניגוד גמור לאופי הסטנדרטי המצוי, הקשקשן והרברבן. קחו את הקשקשת והלבישו אותה במעיל של גשש בלש, הוסיפו את המילה "ממלכתי" וקבלו את ההוויה המאצ'ואיסטית המצויה של דייט ראשון טיפוסי. 
 

הסיפור הזה דומה לפארסה הגדולה המכונה צנזורה, כולם יודעים הכל, רמזים עפים באוויר, אך אף פעם אין תגובה רשמית מיידית. מה שמזכיר לי שבאחד ממדורי “הנדון" ב"העולם הזה" באמצע שנות ה־80 פורסם עמוד לבן. אבא שלי שחשד שלצנזורה יש יד בדבר, שלח מכתב אישי לאורי אבנרי כדי לתהות לפשר העניין וקיבל מאבנרי מכתב תגובה שמאשש את חשדותיו. “הדף נמחק על ידי הצנזורה" (אגב, חלפו בדיוק 30 שנה, וזה הזמן לעזור לי לגלות מה היה אמור להיות כתוב בדף הלבן).
 

כשהייתי ילדה, חשבו שאבא שלי במוסד. אבא שלי הוא איש מסתורי שלובש בחורף, בקיץ ובאביב בגדים גנריים: ג'ינס וחולצת טי שחורה. הוא לא אוהב להתבלט מתוקף היותו ביישן או כפי שבשכונת ילדותי בחולון נהגו השכנים לומר: “הוא מהסוכנות". מה שהחל כבדיחה, הלך עם השנים והחריף, והעמיד את הצחוק אל מול התהייה, האם זו בעצם האמת?
 

 

פעם שאלתי אותו אם הוא מתעסק בשירות החשאי, ולא קיבלתי תשובה. נוספו על כך כל מיני פרטים שצירפתי, כגון כתובת מגורי הורי שמשום מה לא מופיעה בווייז או במחשבים של הבנק וקופת החולים. תוסיפו לכך שכן מפורסם מעולם הריגול: אוסטרובסקי, שמשפחתו התגוררה בקומה הרביעית, בדיוק בדירה מעל הורי. ספרי ריגול על השידה ליד המיטה ואח רוסי אחד בבית חולים איכילוב, שרץ אחרי אבי בזמן שסבא היה מאושפז, ותהה אם “עושים פה איזה מבצע". גם הקופאית הקבועה בסופר ילנה, קראה לו “פרטיזן" בליווי קריצה. ואני תמיד תהיתי איך ייתכן שאיש שדואג לעשות הכל כדי לא להתבלט, מצליח למשוך כל כך הרבה תשומת לב מהסובבים. 
 

גם אני בתור בתו של “ההוא מהזה" כביכול, זכיתי ליחס חם במיוחד ולמבטי יראה כשהייתי מסתובבת בשכונה על הסקטים. פעם הלכנו ברגל מחולון עד חוף גבעת עלייה ביפו, ועצרנו אצל ברוך מהחוף שכרכר סביבנו והתעקש להוציא חשבונית מס חתומה רק על פחית קולה.  
 

ייתכן שאנחנו אוהבים להיתפס כגיבורים מסתוריים, כדי להעצים את הריגוש ואת תחושת הביטחון. הוליווד מסתבר, האכילה לא רק מיליארדי נשים ברחבי העולם בלוקש אהבה מסוגנן, אלא גם מיליארדי גברים שחושבים ש"איש שטח במשרה ממלכתית", מגיע עם קיט של ג'יימס בונד ועם “נערתו" על הזרוע. אני מודה ומתוודה שיש משהו מאלמנט ההצלה הזה שמצליח לחדור גם אל נפשה הצינית והמציאותית ביותר של האישה־נערה, שמוצאת את עצמה יום אחד עם בעל מקצוע שמרסק לה מרצפות במטבח. “אבי, תראה", אמרתי לאינסטלטור ששבר לי לפני שבועיים את הבית, וטען שהמצב חמור ואין מה לעשות. “כל חיי תלויים בך כרגע, אתה חייב לעזור לי". היה מדהים להבחין כיצד כבמטה קסם התרומם אבי מהבור שנפער בחלל המטבח. המבט המיואש שליווה אותו עת בחן את הצנרת הרקובה, התחלף בעיניים נוצצות, נחושות להצליח במשימה. “אל תדאגי, תסמכי עלי", הוא אמר בקול בטוח, בפעם הראשונה אחרי שלוש שעות של ייאוש. 
 

“אתה הגיבור שלי", עניתי והתפללתי שאין איש שחוזה בשפל המנטלי שאליו קרסתי. כשאני חושבת על זה, משרת השטח של אבי היא ממלכתית, חשובה ולאומית וגם אלה "מהסוכנות" בסופו של דבר מתעסקים בביוב. 
 

ברחוב הראשי ליד בית הורי תלו פעם שלט ענק שמתפרש על קומת בניין שלמה עם מספר טלפון. מי שהתקרב לשלט ראה באותיות קטנות יותר את צמד המילים - חוקר פרטי. "איך יש לו כסף לשלם על שלט כזה גדול?", שאל איזה שכן, ואז מישהו ענה לו: "בחייך, ראית כמה אנשים בוגדים?". במחשבה שנייה, אולי מודעת הדרושים עם הצללית, המעיל והצווארון, מחפשת בכלל אנשי שטח למשרד חקירות.