פולו, אל השמש, המוזיקה והאמנות, טייל לו ביער ושרק שיר בין שפתיו. שמח וטוב לב היה, שהרי רק לפני רגע עזב בת אלה יפה אחרי שנתנה לו את נעוריה והוא הותיר בה את סיפוקו.



מרחוק ראה דמות לבנה, מעט שמנמונת, יושבת על אדמת היער הבוצית ומשחקת בחצים. האץ אפולו את הליכתו, סקרנותו בערה בו. רק לו ניתנו החצים, מי עוד מעז להחזיק אותם בין ידיו?
 
כשהגיע אפולו אל הדמות, דרש “הזדהי!". הסתובבה אליו הדמות, היה זה קופידון יפה התואר, אל האהבה והתשוקה.


“מה מעשיך?", שאל אפולו. 

“סתם", ענה לו קופידון, “משנן את חִצי". 

“ומה תעשה בהם אחר כך?". 
“לבטח אשגר אותם אל האוויר, אאסוף חזרה וחוזר חלילה", ענה שוב והציג לאפולו את תנועת הירי.
 
צחק אפולו צחוק גדול. גם הנימפות שעברו ביער באותה העת עצרו רגע לראות על מה הצחוק והרעש.
 
“כסיל!", אמר אפולו, “אם כבר חצים בידך, השתמש בהם לאהבה, לתשוקה. ואם לא תעשה כן, אין משמעות לחציך".
בלע קופידון את גאוותו והפנה גבו לאפולו.
 
“הי, ילד", טפח אפולו על שכמו של קופידון, “שמעת מה אמרתי לך?".
 
הסתובב קופידון אל אפולו ההולל, מבתק הבתולות וגונב הנעורים, וירה בו חץ אחד משונן וזהוב, חץ של תשוקה עזה, כזו שרק פעם בחיים יודעים, פעם בחיים. “חכם גדול, עכשיו נראה אותך", אמר לו קופידון. 
 
לקח קופידון משק חציו עוד חץ שחור, חץ עופרת, חץ הסירוב וחוסר המימוש, והביט סביב. מאחורי עץ עמדה דפנה היפה והנחשקת, בתולה שסירבה להתחתן, הבטיחה לעצמה שתקדיש חייה ללמידה ולטיולים, אמרה כי לעולם לא תעניק לגבר את לבה או את עתידה.
חייך אליה קופידון, לחש לה “אני מצטער, דפנה", ושלח בה חץ אחד, חץ שנאה יוקדת לאפולו.
 
הביט אפולו המאוהב בדפנה. הביטה דפנה הנגעלת באפולו. והתחילה לרוץ. רצה על נפשה לבל תיתפס בין ידיו החזקות של זה שאיננה רוצה בו.
ואכן היא לא נתפסה. רגע לפני שאפולו הגיע אליה, הפך אותה אל הנהר פניוס לעץ יפה. בכה אפולו בכי גדול, יותר גדול מצחוקו, התאבל על אהובתו שהלכה ממנו עוד לפני המימוש, נשק לגזע העץ ולחש “היי שלום אהובתי, היי שלום".
בגיל 19 לקח אותי אחד ממפקדי בבסיס לארוחת דגים ביפו העתיקה. לא היה שום עניין רומנטי במפגש הזה. היינו נציגי הבסיס בבקעת הירדן בטקס גדול שנערך ביפו. נפתח לנו חלון של שעתיים בין החזרה הגנרלית לאירוע.
 
עוד לא הכרתי אז את יפו. אני זוכרת שטיילנו בנמל, הבטתי בדייגים, חלקם היו עייפים, חובשים כובע גרב, לבושים במעילים בלויים ונועלים מגפיים רטובים. הם ישבו על הרצפה וטוו רשתות. 
 
על יד אחד מהם עמד גבר גבוה, צעיר יותר, שכתפיו יכלו להסתיר את כל הסירות בנמל. עצמות לחייו עטורות הזיפים לכדו את מבטי, וחולצת הפלנל הצמודה שלבש כמו קראה לי להסיר אותה ממנו. 
 
אחרי שלושה שבועות בבקעת הירדן, לבושה במדי ב' מלוכלכים, ובשיער אסוף בגומייה שחורה, שוב הרגשתי לרגע אישה. אולי אצליח להסיר ממני את המדים, מטעמי אידיאולוגיה או לא, מה זה משנה. אני יודעת שכמהתי אליו.
 
הוא חייך, חייכתי גם אני והמשכתי עם מפקדי אל המסעדה. הוא הזמין שני דגי בורי וסלטים. אלכוהול לא היה מעורב שם, אף אחד מאיתנו לא רצה לסגור עוד שבת בבסיס. 
 
המפקד לא משך אותי. אפילו סלדתי ממנו. הוא לא היה יפה במיוחד, לא חכם במיוחד, ואפילו בדיחותיו היו כושלות. אבל הניצוץ ההוא, החץ ששלח בי אותו דייג, שחרר בי נצרה. הייתי צריכה סימן קטן כדי להתפוצץ, בשטח פתוח או מאוכלס, זה לא שינה לי. 
 
אז ישב מולי המפקד, דיבר על הטקס, החמיא לי על תפקודי בבסיס, סיפר עוד בדיחה על כורדים, ואמר שיועלה בקרוב בעוד דרגה, יעזוב סוף־סוף, בגיל 30, את בית הוריו ויעבור לגור באיזה בסיס מפקדים. שמחתי בשמחתו, ואכלתי מהדג שלי.
 
שבעתי מהר. הותרתי חצי דג בשלמותו והבטתי במפקד. אני זוכרת לפרטים מה דמיינתי - את אותו דייג יושב מולי, רחוץ, לבוש יפה ומבושם. דמיינתי אותי ואותו אוכלים דג ולוגמים יין בשקט, הוא מביט בי עם כל ביס ולא מדבר. דמיינתי אותי לבושה בשמלה שחורה, מלכותית, כשלאוזני מוצמדים עגילים ארוכים. אני זוכרת שדמיינתי אותו מבקש חשבון, לוחש לי “בואי נלך" ולוקח אותי אל ביתו, אולי ביתנו. 
 
אני חושבת שזו הפעם הראשונה שבה רציתי להיות אישה אמיתית. קִראו לי סוחרת באינטימיות, זה לא ישנה לי. התחושה ההיא, הרצון להיפרד מבתולי, בערו בי.
 
צלצול מירס השבית את דמיוני. “צריכים לחזור, מרסל", אמר לי המפקד, וחזרנו לאולם הטקס. בדרך חזרה, הבחור ההוא, מהדמיון, עמד שם, אחז בדג מתנועע והסיר ממנו קרס חכה עד שנפח הדג את נשמתו ועלה אל האקווריום של מעלה.
 
“חכה רגע", ביקשתי מהמפקד שלי. 
 
“מרסל, לא כדאי שנסתובב פה יותר מדי", אמר.
“
נו, חכה", העזתי והלכתי אל הדייג.
“שלום", אמרתי לו.
“אצלנו אומרים 'סלאם'", ענה לי בן דודי.
 
“הסתכלתי עליך מרחוק", אמרתי, שתקתי רגע והמשכתי, “אני חיילת".
“אני רואה שאת חיילת", הוא צחק, “כל הכבוד לכם, אתם שומרים עלינו".
“באמת?", הופתעתי. 
“באמת", ענה ופניו אדישות, “וחוץ מזה, זה לא היה כל כך מרחוק, יכולתי להגיע אלייך אם הייתי הולך כמה מטרים". 
צחקתי.
 
“נו, מה קורה שם, מרסל?", צעק המפקד שלי.
“הוא מחפש אותך", הביט בעיני הדייג. “תבואי שוב לנמל, אני תמיד פה".
“אני חוזרת היום ליריחו", עניתי.
 
“אם ירצה האלוהים, אנחנו עוד ניפגש, הבנת?", הוא שאל.
“כן", אמרתי, “שלום", ונגעתי ברשתו במקום בידיו הפצועות.
“שלום, אישה, שלום", הוא השיב וחייך. 
 
הוא קרא לי אישה, צהלתי בלבי ושבתי אל המפקד הכועס, הוא קרא לי אישה.בטקס עליתי לבמה עם M־16 משופצר, כיאה לנשקית תומכת לחימה. הודיתי בשם לוחמי בקעת הירדן לכל התורמים והמסייעים במאמץ הלחימה. בראשי חלף רק הוא, הדייג ההוא. לא יכולתי לסבול את חוסר המימוש. רציתי אותו, לא היו שם עדה, דת או גיל. רציתי שיהפוך אותי לאישה, בפעם הראשונה בחיי.
נותרה עוד שעה עד סיום הטקס. קבעתי עם המפקד בעשר, ביציאה, ליד ג'יפ הסופה שנתנו לנו. כשנאם אחד השרים הלא חשובים, לחשתי באוזני המפקד שאני הולכת לשירותים. הוא לא ענה לי. יצאתי מהאולם בשקט, לירידה בכיוון הנמל. לא פחדתי, כבר אז הרגשתי שביפו יש שכינה שמגינה עלי. כשנשק לגופי, רצתי במורדות אנדרומדה עד למזח. כשהגעתי מול סירות הדייגים הקטנות, תרתי בעיני אחריו, ולא מצאתיו.
 
הלכתי על הרציף, זוגות עמדו והתלטפו, מסעדות הדגים היו גדושות סועדים ותיירים, פנטומימאי בחד־אופן ניסה לגרוף כמה שקלים שישלימו לו עוד יום של חיים, ומוכר מלבי וסחלב צעק שיש מבצע לסוף היום.
 
ובין כל אלה, פתאום, כמו דבר האמור לקרות, כמו הטבע, חזיתי בו, באותו הדייג, עומד ליד טנדר ומעמיס רשתות, דליי דגים וכלי עבודה. האצתי הליכתי לכיוונו וקראתי לעברו “אתה!". הוא לא שמע, נכנס למכונית ונסע. 
 
נותרתי עומדת שם, מצפה, מאוכזבת. רציתי להעניק רק לו. ולא יכולתי. הוא הפך לי לגזע ותאוותי נותרה בידי.
יודעי דבר מדברים על אכזריותו של אפולו ועל עדינותו ויופיו של קופידון. אני לא מאמינה לאף אחד מהם, לא מאמינה לסיפור אפולו ודפנה, ומצדי אתם יכולים לקחת את החלק הראשון של הטור ולשרוף באש.
 
שני חצים היו לקופידון, חץ התאווה, התשוקה, וחץ ההחמצה, הסירוב וחוסר המימוש.
ובכל בן אנוש, המגלה את העונג שבשקיקה ובמסתורי הגוף, נטועים שני החצים האלה לנצח.
אותו הלילה, על המזח, מזיעה, לבושה במדים ועורגת, הרגשתי את טעמה הטוב של התשוקה ואת טעמו הטוב יותר של חוסר המימוש. כנראה שחץ העופרת נטוע בי חזק יותר, כי מאז ועד היום אינני מסוגלת להפסיק להתענג על חוסר המימוש הזה, מאותה היפו ומאותם הגברים שהופכים לעץ רגע לפני שאני מניחה ידי עליהם ולוכדת אותם לנצח.