זה הפך לריטואל: שר החינוך, נפתלי בנט, מקבל החלטה כלשהי במשרד שבתחום אחריותו, ובתוך רגע המקהלה מתחילה לזמר. עיתון "הארץ" מנתח את החורבן הצפוי; חבורה של אנשי אקדמיה חותמת על עצומה או מאיימת להתפטר; פוליטיקאים משמאל מסבירים שמדובר בהחלטה שמערערת את יסודות המשהו; התקשורת הרחבה מדביקה את התווית "שנויה במחלוקת" מעל ההחלטה - והנה לנו סערה.
השבועות האחרונים מלמדים שכדי להרים קמפיינים נגטיביים לא צריך להצטייד אפילו בעובדות. את ספר האזרחות החדש, שטרם יצא לאור, תוקפים מי שעינם לא שזפה דף אחד מדפיו. על הרפורמה בסל התרבות מתחו השבוע ביקורת מי שטיעוניהם העידו שלא טרחו לקרוא אותה. טיעוניהם של שישה חברים במועצה להשכלה גבוהה, שהחליטו השבוע להרים את נס המרד ולהתפטר מתפקידם, קיבלו משקל תקשורתי גבוה פי אלף מזה של 12 האחרים שהצביעו הפוך מהם.
לא מדובר בביקורת על החלטות השר. מדובר בניסיון ליצור אווירה של דה־לגיטימציה סביב כל החלטה שלו. עם ישראל הלך לבחירות והשאיר אחריו בקבוצה המפסידה חבורה רעשנית וקולנית שצועקת לימין "תשלטו, נראה אתכם", אבל לא מוכנה לאפשר לנבחרי הציבור לקדם שום דבר ממה שביקש מהם הבוחר לקדם.
הדרה תרבותית
בשבוע שעבר הודיע בנט על רפורמה בכל הקשור לסל התרבות במשרד. בחצי מילה נסביר שחמש ועדות רפרטואר בתחומי האמנות השונים הן שהחליטו עד היום איזה יוצר ואיזו יצירה יוכלו להופיע בבתי הספר בסבסוד גדול של המדינה. חברי הוועדות, יש לדעת, באים מתחומי העשייה התרבותית והאמנותית, לא מהתחום החינוכי. חלק גדול מהם הגיעו לוועדה במהלך השנים בשיטת "חבר מביא חבר". אחדים מבלים שם מספר דו־ספרתי של שנים, בלי שמישהו טורח לבדוק אם לא כדאי מתישהו לבצע איזשהו ריענון. כך או כך, מדובר בקבוצה קטנה מאוד של אנשים, כולם חיצוניים למשרד, שמחליטים מה יראו הילדים שלנו ומה לא יראו.
מי שבתום שבוע של דיווחים מבולבלים בכלי התקשורת עדיין לא מבין למה הייתה חשובה החלטתו של בנט, לדלל את כוחן של ועדות הרפרטואר הללו, ולמה השיטה שנהגה כאן עד היום הנציחה תרבות מסוג מסוים והדירה כל אפשרות של תרבות פריפריאלית להרים ראש, צריך לקרוא את הסיפור הבא.
רחלי מושקוביץ מנהלת את תיאטרון לחישה. בסיס התיאטרון יושב בבקעת הירדן, אבל הוא מופיע בכל רחבי הארץ, בעיקר בפריפריה. לפני חמש שנים, כשהתיאטרון ביקש להתקבל לסל התרבות, גילתה מושקוביץ שיש לה בעיה שלא צפתה מראש. חברי ועדת הרפרטואר לתיאטרון, אלה שאמורים לקבוע אם הרמה האמנותית שלה ראויה, לא מוכנים לצאת מגבולות גוש דן כדי לראות הצגות.
"ביקשו מאיתנו לתאם להם צפייה בהצגה שיש לנו בתל אביב", היא מספרת, "אבל לא הייתה לנו אז הצגה כזו. לא הופענו בכלל בתל אביב". בוועדה ביקשו ממושקוביץ לחזור אליהם כשגוש דן יופיע בלוח ההצגות שלה. בשלב מסוים ניאותו להטריח את עצמם עד אשדוד, ובסופו של יום נמצאה חברת ועדה שהייתה מוכנה להרחיק גם לירושלים. "היא הגיעה לראות אותנו ואפילו התלהבה מאוד", משחזרת מנהלת התיאטרון, "אבל אז התברר שכדי לאשר אותנו צריכים עוד שלושה חברי ועדה שיצפו בנו והיא לבד לא מספיקה. עד שלא הגענו להופעה ברמת גן לא הצלחנו להיכנס לסל".
לא מדובר בסיפור מקרי או בדוגמה בודדת. זה סיפורה של הפריפריה התרבותית כולה. ועדות הרפרטואר פועלות ממרכז הארץ. שם הן מתכנסות, שם מתגוררים רוב חבריהן, שם עובדים רוב המשתתפים בהן, שם הם מעדיפים לערוך את צפיות המבחן שלהם. לא הצלחת לארגן לעצמך הופעה בתל אביב? הסיכוי שלך להיכנס לסל התרבות יורד.
עברתי השבוע על רשימת 413 המופעים שאותם בחנה ועדת הרפרטואר לתיאטרון בשנת 2014. הנתונים מדהימים: מדינת ישראל, כפי שהיא מצטיירת מהרשימה, מעולם לא נראתה מצומצמת כל כך. הרוב הגדול של המופעים שנבדקו על ידי הוועדה נמצאים בתל אביב ובנותיה. 164 מופעים (כ־40%) נבדקו בתל אביב, 42 ביפו, 22 בחולון, 13 בהרצליה, 10 ברמת גן, 8 בגבעתיים ו־6 בראשל"צ.
גם כשחברי הוועדה יוצאים מגוש דן, זה בדרך כלל למספר קטן של יישובים מרכזיים: 25 הופעות נבדקו בירושלים, 32 בעכו ו־12 בנצרת (לנצרת ולעכו מגיעים חברי הוועדה כדי לבחון את ההצגות של מוסדות התרבות הערביים). 12 פעמים בלבד חצתה הוועדה את קו רחובות דרומה, בכולם הגיעה לבאר שבע. אף עיירת פיתוח לא זכתה לביקור. אף יישוב מעבר לקו הירוק לא זכה שחברי הוועדה ידרכו על הבמה שלו. מוסד תרבותי שפועל בירוחם, במגדל העמק או במעלה אדומים, ומבקש שבתי הספר ירכשו את מה שיש לו להציע, יצטרך לארגן לעצמו הופעות בתל אביב כדי שמישהו במשרד החינוך יואיל להסתכל עליו.
הרפורמה החדשה של בנט, שבאה לשנות את המציאות הזאת, היא אחת ההחלטות החברתיות החשובות שהתקבלו כאן בשנים האחרונות, קודם כל משום שהיא מגדילה ב־%35 את תקציב סל התרבות, ומאפשרת ליותר תלמידים - עוד 300 אלף - להיחשף ליותר יצירות.
איך זה שעד היום לא כל ילדי ישראל יכלו ליהנות מהתרבות הזאת במחיר מסובסד? לא תאמינו. מתישהו החליט מישהו במשרד החינוך להכין רשימה סגורה של יישובים, שרק הם ייהנו מהסבסוד של המדינה אם ירצו להביא תרבות לבתי הספר שלהם. 102 יישובים זכו להיכנס לרשימה הזאת, כל השאר נותרו בחוץ. כך ילדי בני ברק ואום אל־פחם, ילדי רהט, נתיבות ושדרות. עכשיו החליט משרד החינוך להכניס עוד 70 רשויות לסל, ולתעדף בתוספת תקציב את הפריפריאליות שבהן. תקציב התרבות של לוד יעלה מ־89 ל־270 אלף שקל, של אופקים מ־67 ל־126 אלף שקל, רמלה תטפס מ־129 ל־270 אלף שקל, מג'דל שמס מ־81 ל־140 אלף שקל, שפרעם מ־141 ל־180 אלף שקל.
שוק חופשי של דעות
שום דבר מהעובדות הללו לא בלבל את המגיבים האוטומטיים. "הארץ", כהרגלו, יצא למלחמה. כותרת מטופשת ומנותקת מהעובדות ב"וואלה!" סיפרה ש"סל התרבות החדש יקל על בנט לקבוע את התכנים שיוצגו בבתי ספר". ח"כ סתיו שפיר, שמתגלה בזמן האחרון יותר ויותר כסוג של טוקבקיסטית, הסבירה שמדובר בניסיון "לעשות פוליטיזציה מוחלטת במערכת החינוך" וש"בנט רוצה לגדל אזרחים שקטים ומשיחיים שלא מכירים את ההיסטוריה והתרבות הישראלית והיהודית המפוארת, על מנת שלא יוכלו לזהות כיצד הוא מחריב אותה".
למה מדובר בשטויות והבלים? כי האמת הפוכה לגמרי. התוכנית החדשה מבטיחה שלא בנט ולא אף אחד אחר יוכלו להתערב בתכנים. עד היום, כאמור, קבעו חמש ועדות רפרטואר איזה אמן ואיזה מוסד תרבותי יוכלו לקבל תו תקן ולהיכנס לסל. מנהל בית ספר שביקש להראות לתלמידיו הצגה שאישרה ועדת הרפרטואר, קיבל עבורה סבסוד נדיב. מנהל בית ספר שחשקה נפשו בהצגה שלא אושרה, נאלץ לשלם עליה מכיסו וכמעט תמיד ויתר עליה מראש. מכאן ברור שעבור אמנים רבים ההחלטה של ועדות הרפרטואר קבעה את עתידם. כניסה לסל הבטיחה להם לוח הופעות שוטף, יציאה ממנו חתכה להם את ההכנסות.
שתי בעיות מרכזיות היו עם הוועדות הללו. הראשונה שאנשיהן היו אנשי מקצוע משובחים בתחומם, אבל כאלה שאין להם שום השכלה בחינוך ושום הבנה בשאלה מה ראוי להציג בפני ילדים. השנייה, שההיסטוריה לימדה שרובם באו מאותה חצר פוליטית/ערכית/תפיסתית וייצגו פלח אוכלוסייה מאוד מצומצם. הכוח הגדול שניתן בידי ועדות הרפרטואר הפך את המציאות לבלתי נסבלת.
עכשיו הוחלט להפחית את הכוח הזה ולהעביר אותו למנהלי בתי הספר. הוועדות ימשיכו להעניק ציונים, לא לפסול, וכל מנהל יוכל להחליט אם הוא מתחשב בציונים, אם לאו. שוק חופשי של דעות, של תפיסות ורצונות. הטענה שבכך בנט משתלט על התרבות היא מצחיקה. את בתי הספר מנהלים אנשי ימין ושמאל, חילונים ודתיים, גבוהים ונמוכים, ומשרד החינוך מפקיד בידם כעת את הבחירה איזו הופעה ירצו לרכוש בסבסוד, בלי להתערב להם בשום דבר.
לא עוד ועדה סגורה קטנה שתחליט מה הילדים שלנו יראו ומה לא. ואתם יודעים למה זו בעיקר בשורה חברתית חשובה? כי מהיום יוכל מנהל בית הספר בירוחם, רק לצורך הדוגמה, לבחור עבור בית הספר שלו גם להקת מחול מהנגב או תיאטרון פריפריאלי שעד היום לא הצליח לצלוח את הוועדה. לבתי הספר זה יעניק גיוון תרבותי גדול בהרבה מזה שהיה עד היום. ליוצרים זה ייתן הזדמנות, שנחסמה עד היום בפני רבים מהם, ליצור בפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית וגם להחזיק את עצמם כלכלית.
אם אתם רוצים להבין איך זה עבד עד היום, הנה דוגמה מוועדת הרפרטואר לקולנוע. לפני כשנה אישרה הוועדה הזו להכניס לסל התרבות של הילדים את "העמק הנעלם", סרט שהופק בתמיכת שגרירות נורווגיה בישראל וארגון "מחסום וואטש", ושאיש מיוצריו לא יכעס אם אגדיר אותו ככזה שמאמץ מתחילה ועד הסוף את הנראטיב הפלסטיני. הסרט מספר על הפלסטינים שמתגוררים בבקעת הירדן, על מדינת ישראל שבזזה להם את האדמות, ועל המושבניקים היהודים שגוזלים להם את המים.
חלק מהטענות העובדתיות המרכזיות שמופיעות ב"עמק הנעלם" הופרכו רגע אחרי שיצא לאור. כשהיוצרת נשאלה בראיון רדיו למה לא נכנסה ליישובים היהודיים שסביבם צילמה, אף שהיא מעלה טענות קשות כלפיהם, הסבירה ש"החלטתי לא ללכת לצלם בהתנחלויות, כי חשבתי שאם אכנס אליהן אצטרך גם לתת להן את זכות הדיבור". חופש הביטוי מחייב לאפשר לטענות של היוצרת הזאת, ושל הנורווגים שסייעו לה, להישמע. הוא לא מחייב אותנו לסבסד את היצירה התעמולתית הפרו־פלסטינית הזאת עבור תלמידי ישראל.
ואם אתם שואלים את עצמכם איך עבר הסרט הזה את הוועדה, הסיפור הבא אולי יסייע לכם. "כשעלה לדיון בוועדת הרפרטואר הסרט 'החי"רניקית'", מספרת חברה בוועדה, "התעורר ויכוח שנשמעו בו קולות שקשה להאמין שנשמעים בוועדה שפועלת תחת משרד החינוך".
"החי"רניקית" מספר את סיפורה של סרן אור בן יהודה, מפקדת פלוגה שנפצעה בהיתקלות בגבול מצרים, כשהיא נלחמת מול 30 מחבלים, ושהייתה לאישה הראשונה בצה"ל שמונתה למ"פ בקורס קציני חי"ר בבה"ד 1. "היו בוועדה אנשים שאמרו שזה לא טוב לאשר את הסרט הזה לבתי ספר, כי זה עלול לעודד גיוס של בנות לצה"ל", מספרת חברת הוועדה, "ואני לא מדברת על חרדים שמתנגדים לגיוס. אני מדברת על אנשים שבאים מהשמאל הרדיקלי ולא מאוד מתלהבים לעודד גיוס".
להפריד אמנות מחינוך
הוועדה הזאת, אגב, אישרה להכניס לסל התרבות גם את "חמש מצלמות שבורות", סרט שמתאר את ההתנגשויות השבועיות בין פלסטינים לחיילי צה"ל בבילעין, מנקודת מבט פלסטינית. הסרט עורר בזמנו ויכוח ציבורי גדול, כשלוחמי צה"ל שצפו בו וזיהו את עצמם בצילומים, טענו שהעריכה שלו מגמתית, שנעשו בו מניפולציות קשות, ושמי שתוקפים את חיילינו מוצגים כשוחרי שלום בעוד צה"ל מוצג כצבא אלים, ושהאלימות הפלסטינית נמחקה מהסרט במכוון.
כשיוצרי הסרט הגיעו איתו לטקס האוסקר, הם התעקשו להדגיש שהוא אינו סרט ישראלי. "זה סרט פלסטיני מהלב, מהשכל ומהנשמה... זה סרט תיעודי פלסטיני", הבהירו. יוצר הסרט גם תמך בפומבי בחרם תרבותי על מדינת ישראל. עד היום אם סרט כזה הציג רמה אמנותית טובה, זה הספיק לו כדי להיכנס לסל, ליהנות מכספי משלם המסים ומהאפשרות של יוצריו להופיע בפני תלמידים ולפרוש את תפיסת עולמם.
מהיום חלק מהסיפור ישתנה. לא כי הסרט ייצא מהסל, אלא כי יצטרפו אליו עוד אלפי יצירות נוספות. כי חברי הוועדה לא יוכלו לאשר אותו משום שהוא מתאים להם לאג'נדה, ולפסול אחרים שלא נראים להם. איזה אחרים? לדוגמה ההצגה על אקסודוס שנפסלה. לדוגמה הסרט "זוהר הרקיע", שמספר על לבטיו של צוער מצטיין בקורס טיס ערב ההתנתקות. לדוגמה ספרה של רונית לוינשטיין־מלץ שנפטרה לאחרונה, על אל"מ דרור וינברג ז"ל, שנפל בקרב בחברון, ספר שהתנפץ על חומת ועדת הרפרטואר לספרות ושאלמלא כך הייתה היוצרת שלו מוזמנת לבתי ספר ללא הפסקה.
אתר האינטרנט של ועדת הרפרטואר מסביר היטב למה הליך מיון היצירות חשוב כל כך. "בחירת מאגר ההיצע האמנותי עבור בתי הספר צריכה להיעשות באופן מקצועי, בדיוק כמו בניית תוכניות הלימודים בשאר מקצועות הלימוד", נכתב שם. "כשם שמערכת החינוך נסמכת על פדגוגים ועל מומחים לכתיבת תוכניות לימוד לצורך הבנייה נכונה של חומר לימודי, ועל יועצים ופסיכולוגים לטיפול בנושאים רגשיים ומניעת חוויות טראומטיות, כך עליה גם להסתמך על חוות דעתם של מומחים לחינוך לאמנות בבואה לבחור מופע או מפגש־אמן עבור התלמידים".
ומי הם אותם מומחים לחינוך שעד היום בחרו לילדים שלנו מה לראות? חלק מהם הזכרתי כאן בעבר. בוועדת הקולנוע, למשל, חברה הבמאית סוהא עראף, שהצליחה לקבל שני מיליון שקלים מכספי משלם המסים הישראלי לצורך הפקת סרטה, ואז רצה להציג אותו בעולם כסרט פלסטיני. בוועדת התיאטרון, זו שהחליטה להכניס לסל את "הזמן המקביל" של תיאטרון אל־מידאן - הצגה שנכתבה בהשראת המחבל ואליד דקה, שהורשע ברצח החייל משה תמם - חבר אורי שני שכתב: "מגן דוד יקר, איני יכול לשאת עוד את הופעתך. אנא התרחק ממני ומכל מי שעדיין יקר לי, עזוב אותי, תרפה כבר, אתה מבחיל, נמאס לי".
גם נורמן עיסא שהודיע שהוא מסרב להופיע בבקעת הירדן, חבר בוועדה הזאת. אין לי בעיה עם עמדותיו של עיסא, אבל צריך לשאול מה הסיכוי שהוא ירים יד בעד יצירה איכותית שנולדה בשומרון, כשהוא עצמו מחרים את השומרון? ומה אנחנו יכולים לצפות ממרט פרחומובסקי, חבר ועדה אחר, שהסביר בראיון ל"הארץ" ש"הציונות בעצם מחקה את התרבות הערבית", ושמתח ביקורת על כך ש"אנחנו לא רוצים, ואולי לא מסוגלים, להתמודד עם החטא הקדמון הזה שמכתיב את התנהגותנו ומגדיר את קיומנו ואת התנהלות הסכסוך עד היום"?
וכשכך נראים הסלקטורים שמחליטים מי ייכנס לסל התרבות ומי לא, מישהו עוד מתפלא למה ההתנתקות ואל"מ וינברג בחוץ, והפלסטינים של בילעין ואלו של בקעת הירדן בפנים?
בנט הבין נכון שצריך להפריד בין מומחים לאמנות למומחים לחינוך. שחברי ועדות הרפרטואר יחליטו איזו יצירה נראית להם ברמה אמנותית גבוהה יותר, ושמנהל בית הספר יחליט איזו יצירה נראית לו ברמה חינוכית גבוהה יותר. כי בסופו של דבר כדאי לזכור שאם היינו מסתפקים באמנות גבוהה, היינו שולחים את הילדים שלנו לפסטיבל קאן או לביאנלה בוונציה. העובדה שאנחנו שולחים אותם לבית הספר מלמדת שיש לנו עוד כמה דברים חשובים על הראש.