בשבוע שעבר החלטתי לצאת מגבולות הגזרה ונדדתי לירושלים לכמה ימים. לא סתם נסעתי לשם. נסעתי כדי להתמקד בכתיבת סדרה טלוויזיונית שאני עובד עליה. לא מזמן אמר לי מישהו שהאמריקאים כבר המציאו לזה מילה: “וורקיישן" - שילוב של "וורק" ושל "ויקיישן". אין דבר שהאמריקאים לא מוצאים לו מילה. חלק בלתי נפרד מקדושת “חופש הביטוי" הידוע הוא שהם דואגים שלא תישאר ללא מילים לשימוש.



את השהות בירושלים עשיתי במקום בשם “אברהם הוסטל". ואם כבר מילים, ראוי לציין שמדובר במקום שלוקח את המילה "הוסטל" - או את התרגום העברי “אכסניה" - למחוזות שונים, לרמה אחרת.
 
הדבר הכי משונה בירושלים קרה בפעמים שבהן יצאתי מהחדר כדי להסתובב בעיר. ניגשו אלי אנשים ואמרו לי “בוא'נה אחי, אתה דומה להוא, איך קוראים לו...". אמרו לי את זה כל כך הרבה פעמים עד שנכנסתי למשבר זהות וכבר לא ידעתי מי אני באמת. 
 

אבל זה בסדר, כי שמתי לב בארוחת הבוקר של ההוסטל שחלק בלתי נפרד מעניין התיור הוא לשקר לגבי הזהות שלך. בוקר אחד ישבתי בשולחן עם מישהו מארגנטינה שטען שהוא גם טייס הליקופטר וגם רופא ובא לירושלים כי הבן שלו התחתן עם הבת של איזה ארכיבישוף בכנסייה היוונית-אורתודוקסית. בוקר אחר ישבתי עם מישהו מאיזה חור בגרמניה שטען שהוא בא כדי לחקור את הרכבת הקלה כי הוא מהנדס רכבות.

כשנשאלתי אני לזהותי ולמעשי במקום, הסברתי שאני מפולין במקור ואני מתמחה בגנטיקה של כלבים ובאתי לירושלים כי אני רוצה לברוא גזע חדש של כלב - “טרייר ירושלמי", או באנגלית “ג'רוזלם טרייר".
 
השהות מחוץ לבית, בלי הצעקות של הילד ברקע וההוצאה של הכלב ושאר מטלות שלא נגמרות, הייתה אמורה לשדרג את קצב ההתקדמות שלי בכתיבת הסדרה. אבל למעשה ככל שהתרחקתי מהבית, הוא התיישב לי יותר בראש. ניסיתי להתמקד בכתיבת הסדרה אבל לא הצלחתי להתרכז. כל הזמן נזכרתי איך כשאני מנסה לכתוב בבית, אחת לעשר דקות הילד נכנס אלי לחדר כל פעם עם מכונית צעצוע אחרת תוך כדי צעקות “אבא, אוטו!", והגעגועים לילד הלכו וגברו. 
 
מאחר שהיומן סימן שאנחנו ממש לקראת יום הולדתו של הילד החלטתי לזנוח את הסדרה ולכתוב מכתב לילד לרגל יום הולדתו (הוא יהיה בן שנתיים), בתקווה שיבוא יום, כשיהיה מבוגר יותר, והוא יקרא אותו.

ארד שלי,

אני מסתכל עליך לאחרונה מטייל בבית ומתחיל לגלגל בפה מילים ראשונות. אל תמהר לדבר, ילד, ככל שתגדל אתה תראה שיש יותר דברים שאתה מצטער על זה שאמרת אותם, מאשר דברים שאתה מצטער שלא אמרת אותם. אף על פי שזה נוגד את השקפת העולם הרועשת של המשפחה שלנו, עדיין עליך לזכור שלשתיקה יש ערך רב. השתמש בה בתבונה. לא כמו אבא שלך, שלא יודע מתי לסתום.
 
ילד יקר, בשנה הבאה כבר תדע להגיד איזו מתנה אתה הכי רוצה. אני מקווה שלא תבחר מתנה שתעלה יותר מדי, כי בינתיים אני יושב פה במלון בירושלים הקרה ובמקום לעבוד ולכתוב את הסדרה שאני אמור לכתוב, אני כותב לך מכתבים. מכתבים זה נחמד, אבל עם מכתבים לא קונים את הרכבים החשמליים האלה לילדים שרואים בחלון הראווה של טויס אר אס. רחם עלי, ילד. אני אבא נחמד בסך הכל ולא ממש מגביל אותך. חוץ מהעניין הזה של המכות שאתה נותן לי כל בוקר כשאני עדיין ישן. זה לא שאני לא גאה להיות שק האגרוף שלך, אני פשוט כבר מאבד תחושה ביד ימין.
 
ילד יקר, אני מניח שככל שתגדל תבין שגדלת לעולם שהפך את כולנו לעבדים שקורעים את התחת מדי יום במיליון עבודות, נעים אל עבר הגמלאות במהירות של 12 שעות עבודה ביום, ומעלינו מרחף כל הזמן החלום הבורגני שכולל שני דברים עיקריים: הבטחה לתחושה של הגשמה עצמית ויציאה לחופשה של כמה ימים במלון ספא מדי שנה. 
 
מלונות הספא נועדו בעיקר להצדיק את קריעת התחת הכללית של כולנו. המטרה האמיתית שלהם היא לטעון אותנו בפנסיון מלא, מסז', בריכה מחוממת וג'קוזי לעוד שנה של קריעת תחת בעבודה. היזהר, ילד, מחיבוק הדוב של מלונות הספא.
 
ילד שלי, תמיד תזכור שבסופו של דבר כדור הארץ והאנושות יימחקו על ידי אחת מהאפשרויות הבאות:
1. אסטרואיד באורך של מעל ל־400 מטר שיפגע בכדור הארץ (אסטרואיד קטן מ־400 מטר יגרום להרס מטורף, אך לא בהכרח ישמיד את כל האנושות).

2. תהליך ההתחממות הטבעי של השמש שיגרום בסופו של דבר להתייבשות כדור הארץ ושריפתו (כשיהיו כאן טמפרטורות של מעל ל־52 מעלות האוקיינוסים יתחילו להתאדות ואז יתחיל הבלגן).

3. התפרצות קרני גמא של כוכב קרוב יחסית (כלומר במרחק של פחות מ־6,000 שנות אור) שתפגע בכדור הארץ, תהרוג את כל היצורים החיים ותהרוס את שכבת האוזון. 

אל תשכח את שלושת הדברים האלה, ילד, ותמיד כשהחיים ילחיצו אותך נסה להיזכר בהם. כשתביט על הדברים דרך הפריזמה האפוקליפטית ומתוך הנחה ש"בכל מקרה הכל ילך בסוף קיבינימט", פתאום הכל ייראה לך פשוט יחסית. זה יגרום לך לקחת את החיים האלה יותר בקלות.

אני אוהב אותך, ילד, מזל טוב.

אבא