ירושלים: די כבר עם הצביעות, צועקת פרשניתנו לענייני עיצוב פַּנים. כולם יודעים שאין דבר כזה, “ירושלים מאוחדת". זו משאת לב שהפכה למנטרה מזויפת. כל השאר בלבול ביצים, מהזיות מוכי הסנוורים בימינוֹ־דת. תושבי מזרח עיר הקודש והתושבים הפלסטינים בכ־16 הכפרים שסופחו לאחורי הבירה, עם תעודות הזהות הכחולות והזכויות הסוציאליות, ללא זכות בחירה, כ־500 אלף פלוס מינוס, וכמספר הזה סכינים וגרזנים, הם לא ירושלים שלנו. העירייה והמשטרה כמעט לא מגיעות אליהם.
כל סקר יגלה שרוב התושבים, מובטלים, מוזנחים ועוינים, מחזיקים בתעודת הזהות הישראלית כדי לקבל את המגיע להם כאזרחים סוג ב', אבל לבם, מוחם, התסכול והמרי המתעצמים נמצאים עם הפלסטינים ביהודה ושומרון. כל הנזקים בעטיו של המצב, העלות בחיי אדם, פעולות המגן והדיכוי, הפחד והייאוש יכולים, בכימוּת לערכים כספיים, לממן קמפיין עולמי של ניר ברקת למזכ"לות האו"ם, או לבניית או"ם חדש לכל האומות היהודיות, הדמוקרטיות, שוחרות השלום והשוויון.
אילו הייתה הממשלה ההפוכה מתאזנת על עצמה והופכת את ראשה, נתניהו, על ראשו, הייתה מחזירה לרשות הפלסטינית את ירושלים המזרחית, בלי הרובע היהודי והכותל, ואת כל החטוטרת הכבדה של עוטף ירושלים, על כפריו ותושביו – ובהיפרדות זו משחררת אותנו מעול מעיק. כי מה לנו ולהם? בשם איזו היסטוריה, אמונה, תרבות ונוסטלגיה משותפות אסור לוותר ולקיים את השקר המזויף והמאופר של אחדות ירושלים? שחררו את ירושלים ומנעו מהאורי אריאלים לבנות לנו מחדש את המקדש.
אריאל: לא העיר. האיש. למה מאחורי כל סיוט עתידי מציץ לי השר אורי, האיש והחזון? השפה העליונה קפואה בהבעת בוז מתנשאת, מאחוריו כמה רבנים קיצונים שזוממים עלינו באפלולית, והוא נושא תפילת כוהנים על הר הבית; כאומר, שיקפצו לי. נתניהו מפחד ממנו, אף שאינו איום ישיר על כיסאו כבנט. מכאן מקור כוחו ועצמאותו. דומה שבעברו כשר השיכון ובהווה כשר החקלאות, העניין שלו בבעיות הקשות של הדיור והחקלאים (להוציא שטחים וישיבות) הוא ברמת החשיבות של הדגה מורעלת הכספית בעכו. קטן עליו. אולי הוא עסוק בהכנת הקרקע והכלים לאיזשהו עתיד משיחיסטי־קבלי הזוי, על חשבוננו? אלא אם כן פרסום עניין הכספים שקיבל וחילק ייחקר ברצינות וללא פחד. אה, אומרים הספקנים, זה לא מה שיעכב את אורי בשליחותו הקדושה. הכלבים יעברו והשיירה תנבח.
עומר: בימים שהימין, נתניהו בראשו, צועד במקום, בלי יעד ובלי תוכנית – שתי מדינות? מדינת שני העמים, דמוקרטיה אפרטהיידית וסיפוח? לחיות ולמות על החרב? היפרדות או איחוד בירושלים? ומה עושים עם הפלסטינים? ועם בג"ץ? ועם העולם? – חובת השפויים והרציונליסטים לעיין בתשומת לב באופציה שמציע ח"כ עומר בר־לב מהמחנה הציוני, בעבר לוחם ומפקד מהולל והיום חבר כנסת צנוע. כי איך לא אימצה מפלגתו המגומגמת את תוכניתו?
בר־לב מציע להסדיר תהליך היפרדות מהפלסטינים, באיסור בנייה מחוץ לגושי ההתנחלויות, הרחבת שטחי C, בניהול אזרחי של הרשות הפלסטינית – וגם בשיקום עזה. לדעתו כל הסדר מדיני לא יצלח בלי הסדרת בעיית עזה. הלו, הרצוג, לפיד, זהבה, איימן וכחלון: איזה פנים יש לכם, כשכל תוכניות העתיד שלכם מותנות ביבי ו/או לא מחזיקות מים? אולי אפשר להתחיל מלהסכים על תוכנית בר־לב ולהתקדם ממנה יחד?