קלינטון וטראמפ: שתי ברירות מחדל לנשיאות

נכון, כבר היו מועמדים רדיקליים – כמו ג’ורג’ מקגוורן הדמוקרטי, שהובס על ידי ריצ’רד ניקסון, ובארי גולדווטר הרפובליקני, שהובס על ידי לינדון ג’ונסון. וכן, יכול להיות – בהחלט ייתכן – שגם דונלד טראמפ יובס בבחירות הכלליות על ידי הילרי קלינטון - מועמדת שכמו ניקסון וג’ונסון גם היא לא בדיוק המלכה הפופולרית של הכיתה - אלא פשוט מי שנקלעה בתזמון הנכון למקום הנכון. אבל טראמפ איננו גולדווטר, הוא איננו מקגוורן. הם היו אידיאליסטים עם תפיסת עולם קיצונית מדי לזמנם. טראמפ הוא משהו אחר. 

 

עכשיו לתוצאות. הניצחון של קלינטון וטראמפ במפלגותיהם היה צפוי. אם כבר, הם ניצחו קצת פחות מכפי שקיוו, ובכל זאת ניצחו מספיק כדי להמשיך ולהיות המועמדים המובילים. היא – מועמדת כמעט בטוחה. הוא – מועמד כמעט־כמעט בטוח. היא ניצחה בשמונה מקומות (אם סופרים גם את איי סמואה שהצביעו), הוא ניצח בשישה. 
 

יריביהם הפתיעו פה ושם: טד קרוז ניצח לא רק בטקסס, מדינת האם שלו, שהייתה גם המדינה הגדולה ביותר שהצביעה שלשום, ועל כן חילקה גם את מספר הצירים הגבוה ביותר, אלא גם באוקלהומה השכנה, וגם באלסקה. ברני סנדרס ניצח בארבע מדינות. יותר מכפי שצפו לו. אלא שכולן מדינות יחסית קטנות: מדינת האם ורמונט, וגם קולורדו, מינסוטה ואוקלהומה. הוא קיווה לנצח גם במסצ’וסטס הגדולה יותר, וכמעט הצליח. הפער הקטן בין שני המועמדים הדמוקרטים במדינה הזאת יסתכם בחלוקה כמעט שווה של צירים לוועידה: 45 לקלינטון, 43 לסנדרס. 
 

מרקו רוביו, אם הפתיע, אזי הפתיע לרעה. לפני שבוע הסיר את הכפפות והחל להלום בטראמפ בבוטות. טראמפ הלם בחזרה. זה היה רגע משמעותי בקמפיין, שבו זיהה רוביו שלא נשאר לו עוד זמן, שאם הוא רוצה להיות המועמד השני – זה שהמפלגה מתכנסת סביבו כדי להביס את טראמפ – הוא מוכרח להוכיח שיש לו יכולת לנצח, שיש לו יכולת להמריא. והוא אומנם ניצח שלשום, בפעם הראשונה, במדינה אחת - מינסוטה. זו מדינה קטנה, שגם בה יחלוק את אותו מספר צירים עם קרוז, בגלל התוצאה הצמודה למדי. המראה לא הייתה כאן. רוביו יצטרך לשאול את עצמו אם הייתה התרסקות, ואם היא מצדיקה הרהור בפרישה מוקדמת. 

 

לא מתלהבים מקלינטון

 

מה שחשוב להביט בו כעת הוא מספר הצירים שאסף כל מועמד. מה שחשוב לשאול כעת הוא מה הסיכוי שמועמד אחר עוד ידביק את המועמדים המובילים. לאחר "סופר טיוזדיי" יהיו לטראמפ כמחצית מהצירים שהוא צריך לוועידה. הבא אחריו, קרוז, אסף לא מעט צירים שלשום, והוא יפגר אחר טראמפ בפער נסבל (יותר מ־300 לטראמפ, יותר מ־200 לקרוז). מספר הצירים של שאר המועמדים בקושי ראוי לאזכור (אם מתעקשים, לרוביו יש כמאה, לג׳ון קסיק 25). בצד השני, לקלינטון יהיו יותר מאלף צירים – כמחצית ממה שנדרש. סנדרס מפגר אחריה בפער גדול, וקשה לדמיין תסריט שמביא אותו לניצחון. על כן, נראה שהשאלה העיקרית גם ביחס אליו היא עד כמה יתעקש להישאר במרוץ. 
 

אלה בחירות שאף אחד לא מקבל בהן את מה שהיה רוצה באמת. הבוחרים הדמוקרטים יקבלו את הילרי קלינטון, מועמדת שמתקשה לסחוט מהם מפגן של התלהבות. הבוחרים הרפובליקנים יתמודדו עם כאב ראש גדול הרבה יותר. בסבירות גבוהה יקבלו את טראמפ, שרבים מהם רואים בו – לפחות כרגע – אדם שאינו ראוי לקולם. אם יחליטו שאינו ראוי, יוכלו לעשות ניסיון אחרון ונואש לעצור את טראמפ, בהעברת התמיכה לסנאטור המאוד בלתי אהוד על חבריו להנהגת המפלגה והארכי שמרן קרוז, שהוא כרגע המועמד היחיד שעוד נצמד איכשהו למוביל. 
 

או שאולי הגיע הזמן להרים ידיים. להשלים עם תבוסה של מועמדי הממסד בתוך המפלגה, ועם מה שבהחלט מאיים גם להיות גם תבוסה של המפלגה בבחירות לנשיאות. כמובן - אם טראמפ לא יוכיח, בפעם השנייה, שלתחזיות אין ערך ושהפרשנים לא מבינים שום דבר.