בחסות החוק: לשכת עורכי הדין מתפקדת כגילדה מימי הביניים

נעשה סדר היסטורי: ב־1961 חוקק חוק לשכת עורכי הדין. כמו כל הגילדות (ארגוני עובדים שדאגו לזכויות החברים  בהם בימי הביניים) גם עורכי הדין רצו להגן על יוקרת המקצוע ולדאוג שרק הם יוכלו להחליט מי יהיה עורך דין ומי לא. המדינה הצעירה התייחסה אליהם כאל מוסד שהוא חלק ממבנה המערכת המשפטית, ולכן הם קיבלו סמכויות מרחיקות לכת הקבועות בחוק. 
 

כך למשל, הלשכה היא שבוחנת את המתמחים והיא שקובעת כמה קשה יהיה המבחן. רק מי שמשלם מס ללשכה יכול לשמש כעורך דין, ויש להם ועדת משמעת שיכולה לשלול מאדם את רישיון עריכת הדין שלו. בנוסף, חבריהם מכהנים בוועדה להרכב שופטים ובוועדה למינוי דיינים. מדובר באוטונומיה מקצועית. 
 

איגודים מקצועיים רבים, כמו האדריכלים ורואי החשבון, מנסים להגיע להישגים של לשכת עורכי הדין - לקבל סמכויות, לסנן בעצמם את הנכנסים למקצוע, להחליט כמה זמן יעברו התמחות. חלקם הצליחו להגיע להישגים, אבל רק המשפטנים המקושרים הצליחו לשמור בצורה כל כך הדוקה על חלקת האלוהים המניבה שלהם.
 

תארו לעצמכם שכדי לפתוח עסק ולקבל רישוי עסקים, אדם יצטרך לבקש רישיון מהאיגוד של בעלי העסקים שכבר עובדים בתחום במקום מהמדינה. תארו לעצמכם שבעלי הבנקים יחליטו אם אפשר לפתוח עוד בנק בארץ, או שאיגוד המורים יחליט מי יכול להיות מורה ומי לא. האם לא היינו מתקוממים על הפגיעה בחופש העיסוק? 

נכון, כסף זו לא מילה גסה אצל עורכי הדין, וחלק גדול מהמשרדים היוקרתיים יודעים היטב על מה הם נלחמים. אבל איפה עורכי הדין האחרים, אלה שבאים למקצוע מתוך שאיפה לעשות צדק ורצון לעשות משפט ולא שררה? עמדתם המתנגדת אינה רלוונטית, מפני שכולם מאוגדים בלשכת עורכי דין אחת, ואין להם אפשרות לפתוח ארגון מקצועי נוסף. 
 

באיגודים מקצועיים אחרים זה קורה. המורים יכולים להתפצל לשני ארגוני מורים ולארבעה איגודים, מההסתדרות החדשה ועד קו לעובד. גם העיתונאים מאורגנים בשלושה ארגונים. חופש ההתאגדות? לא אצל הגילדה. 

# # #

כוונתם הראשונה של עורכי הדין הייתה להאריך את תקופת ההתמחות לשנתיים, כך שתקופת הלמידה וההכשרה למקצוע עריכת דין תעמוד בסיכומו של דבר על חמש שנים. יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, ח"כ ניסן סלומינסקי, חסם את המהלך ולפני חודש הם הגיעו להסכם שלפיו ההתמחות תוארך רק בחצי שנה. במקרה שהסטונדט/ית ימשיך ללמוד לתואר שני ויעשה קורס מעשי של 80 שעות, תקופת ההתמחות תהיה שנה בלבד. 
 

אבל ההסכם הזה לא פותר את הבעיה, אלא מציב חסמים בפני מעוטי יכולת. מי שלא יכול להרשות לעצמו לעבוד עוד חצי שנה במשכורת של מתמחה, מי שלא יכול להרשות לעצמו ללמוד עוד תואר (עוד כסף לשלם, פחות זמן להתפרנס), מי שאין לו גב כלכלי חזק, ימצא את עצמו באופן טבעי מחוץ למרוץ אחר הגלימה השחורה.
 

ח"כ סלומינסקי מנסה במקביל להביא לשינויים נוספים שאמורים להחזיר את הכבוד למקצוע. לפי הצעת החוק שלו, יצורפו אנשי ציבור ואנשי אקדמיה לוועדת הבחינה של הלשכה ותתוגבר האכיפה נגד עורכי דין שמעסיקים במשרדיהם מתמחים, שכל תפקידם הוא להיות שליחים או פועלים שחורים שמצלמים דפים ומכינים קפה. הפיקוח אמור לפעול גם נגד עורכי דין שמעסיקים בני משפחה בלי לחנוך אותם באמת. אבל כל הדברים הללו לא באמת ישנו את התמונה המעוותת שלפיה עורכי הדין עצמם מחליטים כמה עורכי דין נוספים יתקבלו למקצוע. 
 

 

אינני יודעת למה לא שמענו מספיק את הסטודנטים למשפטים מתקוממים נגד החקיקה ונגד מעמד העל שניתן ללשכת עורכי הדין. אולי מפני שגם הם, כמו הפוליטיקאים, מתמלאים יראת כבוד מכל מי שנושא את האדרת השחורה.
 

את הגשת החוק החדש צריך לדחות, ולבצע בו שינויים שיותאמו לעקרונות של צדק טבעי, שוויון הזדמנויות, חופש העיסוק וחופש ההתאגדות. למשל, להוציא את הבחינות מידי לשכת עורכי הדין ולהסמיך את משרד המשפטים לבצען; לאפשר התארגנויות נוספות של עורכי הדין באגודות נוספות, בדיוק כמו באיגודים המקצועיים למיניהם; להשאיר את ההתמחות, שהיא תנאי סף לכניסה למקצוע למשך שנה אחת.
 

שערי צדק זה לא רק שם של בית חולים בירושלים, זהו גם תנאי הסף לעורכי דין צעירים, שהם שערי הצדק של מדינת ישראל כולה. כי בסופו של דבר, זו מערכת הצדק והמשפט היחידה שיש לנו. כאשר בשערי הצדק האלה עומדים מי שלאור היום פועלים כמו גילדה ימי ביניימית, האזרח הקטן יכול רק לשער בצער מה קורה בתוך ההיכל.

# # #
 

הספירה נמשכת: 173 ימים עברו מאז החל גל הטרור ועדיין אף לא משפחה של מחבל אחד גורשה מביתה. גם השבוע המשכנו לשלם על זה מחיר.