קווין הוא גבר כבד גוף וחייכן שבא מהעיירה הסמוכה לעיר המחוז ואלדוסטה ג'ורג'יה, כדי לצפות בכוכב הפוליטי החדש דונלד טראמפ. הוא הגיע עם אשתו, שני הבנים הגדולים והבת. אירוע לכל המשפחה. בניגוד אלי, שבעזרת תעודת העיתונאי שברשותי דילגתי על התור שהשתרך באוניברסיטה, הוא עמד. עמד גם עמד. הגיע ארבע שעות לפני תחילת האירוע ועמד לפחות שעה ורבע בתור לבידוק הביטחוני. כל זאת כדי להמתין אחר כך שעתיים נוספות שכבוד הדונלד יואיל בטובו להפציע.
שירים כל אמריקאיים הושמעו לקהל האלפים שגדש את האולם וחיכה. לא היו דחיפות, מכות או אלימות, אף על פי שמדובר בקהל דרומי מחוספס. היו שם למשל נציגי החקלאים. רובם בעלי כרס, זקן בהיר וחולצות משובצות, ממש לפי התדמית הכי סטריאוטיפית. הם ישבו בסבלנות והאזינו לשירים שהתנגנו ברקע, בילי ג'ואל, כמה זמרי קאנטרי והרולינג סטונס שלא בטוח שידעו שהם להקת החימום של הדונלד. אחרי הפעם השמינית ששמעתי ש"אי אפשר לקבל תמיד את מה שאתה רוצה", הבנתי שאני פשוט צריך שטראמפ כבר יבוא. האחרים היו סבלניים יותר, מורגלים יותר, מאולפים יותר. ככה זה. אמריקה.
קווין התעניין לדעת מה עיתונאי מארץ הקודש מחפש בג'ורג'יה, ושאל בחיוך רחב של שביעות רצון אם אני תומך בטראמפ. "הוא יהיה טוב לישראל, לא כמו הנשיא הנוכחי, נכון?", הוא ספק שאל ספק חיפש אישור. אחרי שהבהרתי לו בנימוס שבאתי לראות ולסקר ולא לתמוך, הוספתי שלא בטוח שהוא יהיה טוב לישראל. קווין הביט בי מופתע, "הוא בלתי צפוי", אמרתי, "קשה לחזות מה הוא יעשה בדיוק". קווין צחק. "בזה אתה צודק במאה אחוז, בגלל זה אני בעדו", הוא אמר. "הוא שונה".
טראמפ כל כך שונה, עד ששני המועמדים שמשתרכים אחריו תוקפים אותו חזיתית על כך שאמר שיגלה גישה "ניטרלית" לסכסוך עם הפלסטינים, מילת קוד למדיניות פרו־ערבית כמו זו של ג'ימי קרטר. טראמפ אומר שכאיש עסקים הוא רואה בעסקה בינינו לבין השכנים אתגר. כל אחד יכול לדמיין מה זה אומר. לא בטוח שטראמפ עצמו יודע למה הוא מתכוון, אבל יש כל מיני אפשרויות, ואף אחת לא נראית קורצת במיוחד.
האמונה הרווחת בקרב הישראלים - שהתחזקה בזמן כהונת ברק אובמה וכוללת זיכרונות מתקופת ביל קלינטון - היא שהדמוקרטים קשים עם ישראל והרפובליקנים הרבה יותר נוחים, אוהבים ומפנקים. אז לקראת האפשרות הקלושה שטראמפ יסיים את המסע המטורף בכורסה המפוספסת בחדר הסגלגל שבבית הלבן, הנה כמה תובנות על חברות, לחץ ואהבה קשוחה.
נתחיל עם ביטחון. גורם בכיר שעבד במשרד החוץ ובמשרד הביטחון, אמר לי פעם שנשיאים דמוקרטים תמיד היו נדיבים כלפינו בענייני ביטחון וסיוע. לעומתם הרפובליקנים הרשו לעצמם ללחוץ ביד בוטחת באיברים הכי מוצנעים שלנו. תזכורת קטנה: רונלד רייגן הרפובליקני הטיל למעשה עיצומים על ישראל. הוא תקף את ישראל קשות אחרי סברה ושתילה, ויצר סערה בעקבות מכירת מטוסי הביון "איווקס" לסעודיה, על אף התנגדות נחרצת של מנחם בגין. כאשר ב־81' תקפו מטוסי חיל האוויר את הכור הגרעיני בעיראק, ארה"ב הטילה בפועל אמברגו צבאי וסנקציות על ישראל. אף שנחשב ידיד ישראל, בתקופת רייגן הכירה ארה"ב באש"ף כארגון המייצג של הפלסטינים, ונתנה לו מעמד רשמי.
ג'ורג' בוש האב, רפובליקני ולשעבר ראש הסי־איי־אי, לחץ על ישראל באופן בוטה ומנע את הערבויות האמריקאיות לקליטת העלייה בעקבות המשך הבנייה בהתנחלויות. זה היה אחרי שאילץ את יצחק שמיר ללכת לוועידת שלום בינלאומית במדריד, וכפה על ישראל הימנעות מכל צעד התקפי כאשר עיראק וסאדם חוסיין ירו טילים על המדינה.
גם ג'ורג' בוש הבן, שהבין היטב את המצב במזרח התיכון, לא חס על ישראל. למרות מערכת היחסים האישית עם אריאל שרון, והקשר המצוין שלו ושל היועצת לביטחון לאומי קונדוליזה רייס עם דובי ויסגלס, הוא מנע העברת מידע מודיעיני לישראל וסירב להעביר לה את הפצצות חודרות הבונקרים שביקשה לקראת מתקפה אפשרית מול איראן. בוש הבן צעק על ישראל לצאת מיד מעזה בימים הראשונים של חומת מגן, והיה הנשיא האמריקאי הראשון שאמר שהקמת מדינה פלסטינית היא חלק מהביטחון הלאומי של ארה"ב.
בנוסף הוא אילץ את אהוד אולמרט, בניגוד לעמדת ישראל, לערוך בחירות בשטחים שבהן נבחר חמאס. וזה עוד לא הכל: בוש סירב להפציץ את הכור בסוריה, גם לאחר שקיבל מאולמרט מידע מודיעיני בלעדי, ולא שחרר את פולארד. מצד שני, הוא אפשר לישראל להיפטר מיאסר ערפאת והיה קשוב לעניינים הפוליטיים הכואבים של שרון ואולמרט.
המשוואה הפוכה: ככל שהיה פופולרי יותר בישראל - ובוש הבן היה הרבה יותר אהוב בארץ מאשר בארה"ב, בשל הלחימה בעיראק ובאפגניסטן והאמונה הישראלית שהוא בא לשנות את המזרח התיכון ולתפוס את הרעים - כך הוא היה יכול להרשות לעצמו להפעיל יותר לחץ ולהתקמצן בענייני ביטחון.
הנשיא אובמה לעומתו הרוויח ביושר את הריחוק והחשדנות של הציבור בישראל. בהתחלה הוא הרחיק את עצמו מישראל כי חשב שהיא טופלה ברכות רבה מדי על ידי אנשי בוש, והעדיף לפנות לעולם המוסלמי. מצד שני, דווקא בגלל התנגשות תפיסות העולם עם בנימין נתניהו, הדרך הקלה ביותר להוכיח שהוא ידיד אמת ובן ברית הייתה לאפשר תיאום ביטחוני רחב ככל האפשר.
אובמה העביר את הפצצות, הרחיב את קשרי את המודיעין, מימן את "כיפת ברזל" והסכים לכל גחמה ביטחונית ישראלית כדי להוכיח שאף שמבחינה פוליטית הוא מסויג מהנתיב שבו הולכת ישראל, הוא בבסיסו מחויב למדינה הקטנה שלנו.
אז בתשובה לתהייה של קווין, ההיסטוריה לא עוזרת לנו להאמין שטראמפ יהיה טוב ליהודים כנשיא. יש יותר מדי סימני אזהרה. הוא למשל כבר אמר ליהודי ארה"ב שהוא מבין למה הם מסתייגים ממנו: כי הוא לא צריך את הכסף שלהם, שזה במונחים אמריקאיים אמירה מאוד בוטה, שמדיפה ריח אנטישמי. מצד שני, האנשים שתומכים בו "מתים" על ישראל. האוונגליסטים וגם כל השאר.
בתחילת העצרת בג'ורג'יה עלה כומר לברך ואמר "אני מתפלל שיהיה נשיא שיתנהג יפה לישראל, לארץ המובטחת, יותר מכפי שהוא יתייחס לאיראן - כמו הנשיא הנוכחי". הקהל נהם בהסכמה ואמר אמן.
אז בינתיים אנחנו נצמדים להערכה הרווחת בישראל שלפיה לטראמפ אין סיכוי. אבל כדאי לשים לב לדבריה של הפרשנית הליברלית של MSNBC ברברה סלאוין, שאמרה שלפי הסטטיסטיקה האמריקאית כמעט תמיד אחרי שתי קדנציות מחליפים ממשל. אחרי שתי קדנציות של דמוקרט כמו ביל קלינטון בא בוש, שאף אחד לא האמין שהוא מסוגל; ואחרי שתי קדנציות של בוש הגיע אובמה, נישא על כנפי השינוי והרוח הליברלית. באופן הזה למועמד רפובליקני יש סיכוי טוב מאוד, גם אם זה יהיה דונלד דאק. אומנם דונלד טראמפ תמיד יהיה פחות פופולרי מדונלד דאק, אבל בדיסנילנד של הפוליטיקה האמריקאית צריך להביא גם את זה בחשבון.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2
[email protected]