הנעל, שחזרה השבוע לככב בפריים טיים של הפוליטיקה האזורית, תלויה שם תמיד ומחכה לחמום המוח התורן שיסירה מהקולב. הפעם היה זה חבר הפרלמנט המצרי כמאל אחמד שחבט ביריבו תוופיק עוכאשה, על שהעז להיפגש עם שגריר ישראל בקהיר, ד"ר חיים קורן. עוכאשה חמק מן המכה בעור שיניו, אבל שלושה ימים אחר כך נבעט מן הפרלמנט בתמיכת שני־שלישים מן הצירים. לא חלפו שעתיים, ובהודעה מפתיעה הכריז ערוץ הטלוויזיה בבעלותו, אל־פראעין, על החשכת השידורים, והוצע למכירה. עוכאשה, כוכב תקשורת צבעוני וחסר מנוח, איבד ביום אחד שתי בימות המשמשות אותו כמה שנים טובות. כך ייעשה שם למי שמתחבק עם ישראלים ומביע רצונו לבקר בכנסת. יידע כל מצרי, כי למדינה היהודית מעמד ייחודי במצרים: היא ידידה, אבל גם אויבת.
השימוש בנעל כאמצעי להבעת דעה נפוץ מאוד בשכונה הזו. בשלהי שנות ה־40 צעדו מפגינים ברחובות בגדד ובצרה וכינו את ראש ממשלת עיראק דאז, נורי סעיד, "קונדרה" (נעל). את שר החוץ שלו, סאלח ג'בר השיעי, כיבדו בתואר הנכבד עוד פחות, "קיטאן" (שרוכים). עוד לפני שג'ורג' בוש הותקף בזוג נעליים במהלך מסיבת עיתונאים שקיים בבגדד, אושפז בירושלים שר החוץ המצרי, אחמד מאהר, בעקבות חבטות נעל בראשו שהעניקו לו המון פלסטיני סוער באל־אקצא. אבל לא כדאי לנו, הישראלים, לגזור מסקנה גורפת על שכנינו מן המנהג הזה. לפני חמש שנים השליך אזרח מתוסכל את נעלו על נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש. הנעל פגעה בפניה ושברה את משקפיה.
אין תופסים אדם בשעת צערו, אבל קשה להתעלם מסגירת המעגל בפרשת עוכאשה. בקיץ 2014, ימי המלחמה בעזה, ישב אותו חבר פרלמנט פרו־ישראלי באולפני הטלוויזיה של הערוץ בבעלותו, ונופף בכפכף. "זה על פרצופה של חמאס", אמר בחמת זעם, בעוד מטוסי צה"ל מרעידים את אדמת הרצועה. היה חשוב לו להדגיש, שאת הכפכף חילץ מפח הזבל. והנה, ביום ראשון השבוע נחתה עליו הנעל בהפוכה.
מתקפת הליטופים
מוזר, אבל מתחת לפומפוזיות של עוכאשה מסתתרת רצינות. בסדרה של הופעות טלוויזיוניות בשבוע האחרון נגע הפוליטיקאי הנמרץ בבעיותיה האמיתיות של מצרים: הכלכלה, חולשת ההנהגה ואווירת המחנק הפוליטית. "אם ברצוננו להתמודד עם ישראל, עלינו לעשות זאת באמצעות ידע, ניהול ותבונה", הטיף להמונים.
גם התפקיד האמיתי שהועידה לו הפרשה הפוך מאישיותו הססגונית. ארוחת הערב המתוקשרת שלו עם השגריר קורן יצאה לפועל, לפי עדותו של עוכאשה, בתיאום עם גורמי ביטחון ובאישורם. המשטר עקב בדריכות רבה אחר התגובות בדעת הקהל ובציבור, וציפה לראות כיצד יתקבל שם הצעד של עוכאשה.
החיבוק שנתן המחוקק המצרי לשגריר הישראלי לא היה היוזמה היחידה בכיוון זה. סמוך לפגישת עוכאשה־קורן, הביע דובר ההתאחדות לכדורגל במצרים הבנה לאפשרות ששתי הנבחרות יתמודדו ביניהן בקרוב. "למרות ההסתייגות שלנו מישראל, לדעתי קטאר מסוכנת ממנה", אמר הדובר, רמזי מוגאהד, "למה להבדיל בין הספורט לפוליטיקה? כל עוד יש ייצוג דיפלומטי בינינו לבינם, אין שום בעיה". כמה ימים אחר כך אומנם הודיעו גורמים בהתאחדות כי אין בכוונתה של מצרים לשחק מול נבחרת ישראל בקרוב, אבל הזרעים כבר נטמנו.
בשבוע שעבר, שבו התארח קורן אצל עוכאשה ודובר הנבחרת אמר את דבריו, נחת בישראל השגריר המצרי החדש, חאזם חיירת, בתום שלוש שנות היעדרות. חיירת לא השחית זמן, וארבעה ימים אחרי שהגיש את כתב האמנתו לנשיא, כבר הלך לפגוש את ראש הממשלה בנימין נתניהו. שני הצדדים הסכימו לפרסם את דבר הפגישה. בפתחו של אותו שבוע התקבלה קבוצת עיתונאים לראיון בלשכתו של השגריר הישראלי בקהיר, בהם גם נציג העיתון "אל־אהראם" הממסדי. היו שנים, שבהן קודמיו של קורן קיוו לשווא לביקור של עיתונאי.
עוד לפני כן, בראשית פברואר, סערו אתרי חדשות ועיתונים במצרים ובמדינות ערב בעקבות סדרה של כותרים עבריים שהוצעו למכירה ביריד הספרים הבינלאומי של קהיר, לאחר שתורגמו לערבית. שר התרבות, חלמי א־נמנם, שם קץ למהומה, כשהכריז כי תרגום ספרות עברית אינו מגע עם ישראל, חלילה, אלא צעד תרבותי חשוב, שמסייע להכיר את השכנים. "האם מצופה ממני להפיץ ידע, או להפיץ בורות?", תהה השר, והעביר מסר חיובי לשורה של מתרגמים ומו"לים.
מי שיחפש את המכנה המשותף בין המקרים, ימצא אותו גבוה בשדרות השלטון. סדרת האירועים הללו נעשתה ביוזמת גורמי ממשל או בהתערבותם. אין זאת אלא כי מישהו בצמרת המצרית נתן אור ירוק למתקפת ליטופים כלפי ישראל. קהיר, כך נראה, ביצעה בדרך זו בחינה זהירה: כיצד תגיב הזירה הפוליטית להקלה בחרם על ישראל. לא במקרה התחומים שבהם נתקיימה הבדיקה מגוונים - בתרבות, בפרלמנטריזם, בתחום המדיני, בספורט. מדוע נדרשת זהירות? כי אחרי עשרות שנים שבהן חונך הציבור לראות בציונות מקור כל חולי וסיבת צרתם של האחים הפלסטינים, קשה לבוא ולומר להמונים בן לילה, כי נתגלה פתע שהשכנה המרושעת היא בעצם ידידה טובה. תהליכים מסוגם של אלה צריכים להיעשות בהדרגה, או לא להיעשות בכלל.
כמו בכל ניסוי, תמיד מגיע המועד שבו מתעורר הצורך לקפל את הציוד. פרשת עוכאשה והשגריר הולידה מחאה סוערת מאוד, וזירזה את בואו של הרגע הזה. הליצן עשה את שלו, ועליו לפנות את הבימה; אם לא יפנה - נורה לו את הדרך החוצה. הפוליטיקה המצרית, כך נראה, אינה מעוניינת להקל, ולו במעט, בחרם על ישראל. חבטת נעל אחת, סדרת ראיונות רחוב של אזרחים ומופע אימים מצד כמה חברי פרלמנט, שאחד מהם כינה את עוכאשה "בוגד" ו"סוכן" והמליץ לירוק בפרצופו - לימדו את המושכים בחוטים שהגיע הזמן להרגיע. א־סיסי מהלך בין הטיפות. הוא אינו יכול להרשות לעצמו סערות מיותרות, העלולות להתגלגל לכדי האשמתו בחיבה יתרה למדינה הציונית.
"זוהי שערורייה עולמית, שתשפיע לרעה על שמה של מצרים ועל האופן שבו היא מכבדת הסכמים", טוען הישאם פריד, עיתונאי מצרי יליד אלכסנדריה, שמתגורר בישראל. פריד ציין, כי עוכאשה הודח למרות היותו נבחר ציבור, וכי נענש על כך שנהג לפי מסגרת כללים המתחייבת מהסכם השלום - הסכם שזכה לגושפנקא פרלמנטרית בזמנו.
"מהו הסעיף המשפטי שקובע כי נורמליזציה היא עבירה?", כתב פריד שלשום בעמוד הפייסבוק שלו, "המדינה הצביעה לטובת ישראל באו"ם, בפעם הראשונה, והם (צירי הפרלמנט) מצביעים נגד חבר שבא איתה במגע".
דעת הקהל
על פי עקרונות החרם, חובה על הממשל המצרי לשמר את היחסים הפורמליים עם ישראל, אבל בכל הקשור למגעים בין עמים ולמה שאינו כרוך במגע דיפלומטי או ביטחוני, אין לבוא איתה במגע. ההפרדה הזו אפשרה לצמרת המצרית לקיים יחסים עם ישראל כפי רצונה, אולם יצרה מנגנון בלתי רשמי של הוקעה ציבורית כלפי מי שעשה אחרת.
"דעת הקהל", שם קוד לעיתונאים ופוליטיקאים שנהגו כמשטרת החרם, רדפה כל מי שסטה מהעקרונות ואף הסבירה כי העם המצרי יעמוד איתן מול ניסיונות לפגוע בעקרונות הלאומיים. כך קרה השבוע גם עם עוכאשה. "העברתי מסר לו, לנתניהו ולכנסת", אמר הציר שחבט בו בנעלו, "כי העם המצרי לא יתכופף בפני ישראל".
רשמית נומק החרם בסולידריות עם הפלסטינים, וגם הוגדר כיוזמה עממית, שיצאה מתוך הציבור המצרי ולא בהנחיית ממשלתו. בפועל, ממשל מובארק היה זה שהגה וטיפח אותו בקריצת עין. הסולידריות המצרית עם הפלסטינים כנה, אבל לחרם יש מטרה נוספת, לא פחות חשובה: למנוע את חדירתה התרבותית של ישראל לתוך מצרים, ובאמצעותה לעולם הערבי כולו.
הצלחתו לאורך השנים הייתה מסחררת. היחסים אכן רוקנו מתוכנם והפכו לברית צבאית־דיפלומטית בלבד. נוסף על כך, הפכה הנורמליזציה לקלף ביחסי קהיר עם ירושלים. ברצותה, מחממת באמצעותה מצרים את היחסים, וברצותה היא מקררת. כיום, בתום כ־35 שנות חרם ואינדוקטרינציה אנטי־ישראלית שהונחלה היטב לשיח הציבורי, קשה לומר מי מנהיג אותו יותר. האם המשטר באמצעות זרועותיו החכמות, או דעת קהל, שהפקיעה אותו מידי השלטון.
מדוע בכל זאת החליטה קהיר להפשיר מעט את האווירה הקפואה תמיד? מתוך כמה מניעים אסטרטגיים, שעומדים בניגוד גמור לקלות הדעת שמאפיינת את אישיותו של גיבור הפרשה. מצרים של א־סיסי נאבקת באתגרים כלכליים ופוליטיים, שמחייבים אותה לחזק כל ברית אפשרית עם ידידים החפצים בטובתה.
א־סיסי ואנשיו, למרות המאמצים העילאיים, מתקשים לייצב את הקופה הציבורית, שאותה ירשו מקודמיהם. המשק המצרי מייבא כ־70% מן הצריכה, ויתרות המטבע שברשותו מידלדלות בקצב מהיר. ההוצאות על ביטחון גברו מאוד בשנים האחרונות, וכאילו לא די בכך, נרשמה האטה בהכנסות מתעלת סואץ. אחת הסיבות לכך היא שינויים עולמיים בענף התעבורה הימית. אוניות סוחר גדולות מחליפות את הבינוניות והקטנות, והודות לכך, נפח התנועה בנתיבי השיט מצטמצם. הצניחה במחירי הנפט הפכה את השיט למרחקים ארוכים או ההובלה האווירית כדאיות יותר. התעלה נחפרה, כזכור, כאמצעי לקיצור דרך.
תגליות הגז מול חופי מצרים נראות מבטיחות אומנם, אבל יחלפו כמה שנים עד שיחל ייצורו בפועל. עד אז זקוקה קהיר לאספקת אנרגיה בדחיפות, במיוחד כדי להזרים חשמל לערים ולכפרים הרחוקים. המצרים ישמחו לקבל גז מידי ישראל, והם ממתינים בדריכות לסיום ההליכים הבירוקרטיים בירושלים ולאישור המתווה. אבל לפני כן יש להכשיר את דעת הקהל לכך שגז מישראל - היא מכל העמים - יאיר את ערי מצרים.
גם בזירה המדינית, טוב יהיה אם תשמור קהיר את ישראל קרובה לחזה. ישראל, כעדותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מנסה לנצל את מצבו העגום של העולם הערבי ולבנות בריתות אזוריות, או לחזק את הקיימות. לא צריך תחכום רב כדי להבין שבדבריו אלה מתכוון ראש הממשלה בעיקר למדינות המפרץ. יחסים גלויים בעתיד עם סעודיה, בחריין ואיחוד האמירויות יהיו הישג לישראל, אבל ביכולתם לפגוע במעמד המוביל של קהיר כממשל הערבי המקורב ביותר לירושלים.
כאילו לא די לא־סיסי בכך, הבית הלבן ממשיך בקו שבו החל ממשל בוש ומפגין כלפיה יחס צונן. שני ממשלים אלה הסתייגו עמוקות ממצב זכויות האדם במצרים בעידן מובארק וגם כיום. אחת לכמה שנים מתעוררת בוושינגטון מחאה חריפה נגד מצרים על רקע זה, ובעקבותיה לעתים גם יוזמות להטלת סנקציות, כמו הקפאת הסיוע הכספי האמריקאי. ישראל היא שעשויה, טוב מכולן, לצלצל בפעמוני האזהרה בוושינגטון, ולהזכיר כי היציבות בקהיר חשובה ממצב זכויות האדם שם, ואל לדוד סם לשפוך את התינוק עם המים.
חבר הפרלמנט עוכאשה, יריד הספרים בקהיר, סגל הנבחרת המצרית בכדורגל ומשלחת העיתונאים שביקרה אצל השגריר הישראלי - כולם היו כלים במעבדת ניסוי זמנית. נכון לאתמול, יום חמישי בבוקר, הניסוי נבלם. קהיר מחשבת מסלול מחדש.