מחפשים אשמים: מי אחראי על כך שטראמפ הפך למועמד לגיטימי לנשיאות?

"המצב שלנו גרוע מזה של הטיטניק", אמר בכיר רפובליקני בשיחה עם עיתונאי. "היום, בניגוד ללפני 100 שנה, יש מכשור שמגלה מראש לקברניט את הסכנות הצפויות. והנה בכל זאת, במשך חודשים ארוכים שטנו לעבר האסון ולא עשינו דבר למנוע את ההתרסקות המתקרבת, בדמותו של דונלד טראמפ כמועמד המפלגה לנשיאות".

דברי הבכיר, פעיל ותיק ומוערך של המפלגה הרפובליקנית בניו יורק, שביקש במפגיע לא לפרסם את זהותו, ביטאו את השינוי המהותי המסתמן בימים אלה בתוכן התגובות וברוח המסקנות הנוגעות לסבירות המבעיתה – כך, לפחות, בעיני רבים במפלגה הימנית הגדולה – שטראמפ יוכרז כמועמד מטעמה בבחירות לנשיאות 2016.

מאז ניצחונותיו הגורפים של טראמפ ב־7 מתוך 13 המדינות שבהן התקיימו הבחירות בסופר טיוזדיי, השאלה היא כבר לא אם יזכה במועמדות מטעם המפלגה הרפובליקנית. בשיחות עם פעילים רפובליקנים, עם מומחים ליחסי ציבור ועם יועצים פוליטיים, השאלות העולות הן: מי האשמים בכך שדמות שרבים רואים אותה כדוחה, מאוסה ופרועה מתקרבת כמעט בלי שום מעצור ובלם של ממש למינוי הנכסף לנשיאות המעצמה הגדולה בעולם? בינתיים, אגב, גם מאמצי הבלימה של הדקה ה־90, של היריב מבית טד קרוז, נושאים פרי באופן חלקי בלבד, שכן שש המדינות שבהן זכה עד כה נחשבות זניחות מבחינה אלקטורלית, ואילו מועמדים חלשים יותר, כמו מרקו רוביו, מסרבים לפרוש וגונבים קולות ממחנה המתנגדים לטראמפ.

אומר הבכיר שביקש לשמור על אנונימיות: "גם אם בסופו של דבר טראמפ ייבלם ולא יזכה במינוי, ובשלב האחרון לפני הוועידה הממסד יציג מועמד חדש שיזכה בקולות רוב הצירים בוועידת המפלגה שתיערך בחודש יולי – תידרש חקירה יסודית ונוקבת באשר למי האחראים לכך שלא נעשה מאומה לעצור מבעוד מועד את הצונמי של הכיעור, הגועל והבחילה שהתחוללו בזירה הפוליטית האמריקאית בשנת הבחירות הנוכחית".

זהותם של אותם אשמים כוללת, אומרים המקטרגים, בראש ובראשונה את אמצעי התקשורת בארצות הברית, במיוחד ערוצי הטלוויזיה, אבל גם עיתונים הנחשבים מובילים נאשמים ברשלנות ובהיעדר אומץ לב להתעמת עם טראמפ, כאשר נוכחותו מטילת האימה במרוץ הייתה רק בראשיתה. טענות קשות מוטחות גם במנהיגי המפלגה הרפובליקנית, במיוחד נבחריה ונציגיה הבכירים בסנאט ובקונגרס. יש אפילו כאלה המצביעים לעבר הבית הלבן וטוענים שהנשיא ברק אובמה, הוא ולא אחר, שותף לתחושת ההתבזות והשפל שאליה הידרדר המרוץ הנוכחי לנשיאות.

“אלוהים אדירים", זעק מנחה של פאנל בערוץ ציבורי. "מבחינה פוליטית פנימית, אמריקה מזכירה היום את המצב בגרמניה בראשית שנות ה־30 של המאה הקודמת. מפלגה ותיקה ומפוארת, מפלגתו של לינקולן, על סף התהום. 'יצור' השואף להיות נשיא הרפובליקה מנבל את פיו בפומבי במילים שאפילו בברים של שיכורים לא שומעים, ובמה עוסקים העיתונים? בפרשנות ובוויכוחים: מי ניצח בעימות הטלוויזיוני האחרון?".

משתתפי הפאנל, ששודר בליל שישי, שני בעלי טורים ועיתונאית ידועה, הנהנו בראשם. "לגמרי. אתה צודק", הסכימו עם המנחה.

ההפסד בפתח?

זעקתו הקיצונית של המנחה הייתה ביטוי להלך רוח שמאפיין מומחים ומשקיפים רבים, שמנסים לתהות איך הגיע המרוץ לנשיאות למצבו הנוכחי. רבים טוענים שהתנהלותם הכושלת של אמצעי התקשורת ואופני הדיווח והסיקור של המרוץ הרפובליקני הם שיצרו, טיפחו וגידלו מועמד "מפלצתי" שכזה. "מה שהיה חשוב למפיקים ולעורכי תוכניות החדשות בערוצי הטלוויזיה היה הרייטינג", טען בשיחה עמו מנכ"ל חברה לייעוץ פוליטי בניו יורק. "לא היה אכפת להם משום דבר אחר מלבד להקדיש תוכניות שלמות לטראמפ. תוכניות ראיונות המוקרנות בימי ראשון ונחשבות יוקרתיות, כמו 'מול פני האומה' או 'פגוש את העיתונות', חיזרו ומחזרים אחרי טראמפ והעניקו לו חינם ובלי שום מאמץ מצדו עשרות שעות של חשיפה, שכללו לא יותר מאשר הצהרות הזויות והערות מעליבות כלפי יריביו".

בהיסטוריה של הפוליטיקה הפנימית בארצות הברית מתועדות התמודדויות לנשיאות שזכורות כעימותים מאוסים, שגרמו בזמנו לפילוגים ולקרעים בשתי המפלגות. כך, למשל, המאבק הקשה והמכוער שהתנהל בוועידת המפלגה הרפובליקנית בשנת 1964 בין המועמד השמרן והקיצוני, הסנאטור מאריזונה בארי גולדווטר, ובין מושל ניו יורק דאז, נלסון רוקפלר, המתון והמפויס. מאבק מר התחולל בוועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו ב־1968 בין שני המועמדים המרכזיים, סגן הנשיא יוברט האמפרי והסנאטור האקטיביסט ממינסוטה יוג'ין מקארתי. המאבק בין השניים הידרדר לעימות אלים שיזם והנהיג בזמנו ראש העיר שיקגו ריצ'רד דיילי ואשר חייב את התערבות המשטרה המקומית. בשני המקרים, המפלגות הפסידו בבחירות. ב־1964 ניצח הדמוקרטי המכהן לינדון ג'ונסון וב־1968 נבחר הרפובליקני ריצ'ארד ניקסון.

אבל בשום התמודדות לנשיאות בעשורים האחרונים לא זכורה נוכחות כה חזקה ומעורבות כה גורפת של אמצעי התקשורת, כמו שנתגלו והופגנו בחודשים האחרונים במרוץ הנוכחי. "אם אמצעי התקשורת היו מנצלים את עוצמתם במטרה לעורר דו־שיח ציבורי על בעיות, נושאים ומצוקות, אפשר היה לסלוח להם", אומר ג'וזף שוורץ, בכיר בחברה ליחסי ציבור המייעצת לפוליטיקאים גם במדינות מחוץ לארצות הברית. "אבל עיתונאים ופרשנים, גם בעיתונים מובילים וגם בתוכניות מרכזיות בטלוויזיה, התמקדו כל הזמן, וכמעט אך ורק, בהצהרותיו ההזויות של טראמפ, ציטטו את גידופיו הגסים כלפי יריביו וסיפרו לאמריקאים על מוצאו המשפחתי של ג'ב בוש ועל עברו הרפואי המרתק של המנתח בן קרסון".

בימים האחרונים, בעקבות תוצאות הבחירות בסופר טיוזדיי, שהאיצו את שעיטתו חסרת המעצורים של טראמפ לקראת התמודדות מטעם מפלגתו לנשיאות, "התעשתו" אחדים מהעיתונים הגדולים והמובילים כמו "הניו יורק טיימס" והשבועון "טיים", והתחילו לתקוף בחריפות את טראמפ ולפרסם בהבלטה את תכונותיו הדורסניות. "הניו יורק טיימס" פרסם מאמר ראשי שכלל שלל כינויים בגנות טראמפ, כגון שקרן, דמגוג, איש עסקים כושל ועושק עניים. בשער של "טיים" המוערך והיוקרתי נראית תמונת תקריב של טראמפ שעליה שורטטו חמש מסגרות, שעל ארבע מהן סומן ציור של "וי" תחת כותרות: בריון, שחקן, מרסק מפלגה ודמגוג. המסגרת החמישית, בלי סימן וי, נשאה את הכותרת "הנשיא ה־45 של ארצות הברית".

"השער היה צודק, קולע וראוי, אבל מתקפת הגידופים של התקשורת על טראמפ באה מאוחר מדי", אומר בכיר בחברה לייעוץ פוליטי בניו יורק.

רומני התעורר

מי שנחשפו כפוליטיקאים קצרי ראות, זחוחים, עצלים ומנותקים מסביבתם הם מנהיגי המפלגה הרפובליקנית, פעיליה המרכזיים, סנאטורים וחברי קונגרס של המפלגה. כשטראמפ הצהיר על מועמדותו ביוני 2015, הבכירים הרפובליקנים הגיבו בביטול ולעגו לו. כאשר התבקשו להגיב להצהרות ההתרסה שלו כלפי הממסד אמרו: "הוא קוריוז שייעלם בקרוב". ניצחונותיו של טראמפ בסופר טיוזדיי שנערך בשבוע שעבר הבעיתו את צמרת המפלגה ואת הבכירים שהתעוררו מתרדמה, נזכרו פתאום בתכונותיו ההרסניות של טראמפ והתחילו להזהיר, להתריע ולהפחיד מפני האפשרות המוחשית שיהיה מועמד המפלגה לנשיאות.

מיט רומני, מועמד לנשיאות לשעבר שגם אחרי שהפסיד לברק אובמה בבחירות 2012 נחשב למנהיג רפובליקני מכובד ומוערך, תקף את טראמפ בנאום חריג בחריפותו ובתוקפנותו. "מדובר באדם מסוכן", הזהיר רומני. "להבטחות שלו אין שום ערך. טראמפ הוא זיוף, רמאי. סכנה לעתיד ארצות הברית".

הסנאטור הרפובליקני בן סאס מנברסקה ומושל מדינת מסצ'וסטס צ'ארלי בייקר הצהירו בסוף השבוע כי לא יצביעו בעד טראמפ אם ייבחר למועמד המפלגה. יועץ פוליטי בכיר ורפובליקני ידוע, מקס בוט, אמר, "אני אעדיף להצביע לסטלין מלהצביע לטראמפ". וויליאם קריסטול, עורך כתב העת השמרני "וויקלי סטנדרט", הודיע שהוא מתכנן קמפיין מיוחד, במטרה לתמוך במי שהגדיר "מועמד רפובליקני עצמאי" אם טראמפ יהיה המינוי.

אלא ש"הניו יורק טיימס" דיווח כי הקמפיין של הממסד הרפובליקני נגד טראמפ הניב עד כה תגובה הפוכה ממה שראשי המפלגה קיוו לה. על פי העיתון, מצביעים של המפלגה הרפובליקנית זועמים, נבוכים ומגיבים בבוז להטפות של ראשי המפלגה להצביע נגד טראמפ. מנגד, תחושה שהמסר, בכל זאת, חלחל, ניתן למצוא כאמור בסופר סטרדיי, שם הראו ניצחונותיו של קרוז בקנזס ובמיין כי לא לעולם חוסן. אבל אסור לטעות: קרוז מתנגד ומתנכר לממסד הרפובליקני לא פחות מאשר טראמפ. ההבדל הוא שקרוז מתעמת עם הממסד באופן חריף אבל נורמטיבי, בלי גידופים ועלבונות. המבחן האמיתי שיוכיח אם טראמפ אכן נבלם בריצת האמוק שלו למינוי יהיה בבחירות המוקדמות ב־15 במרץ שייתקיימו במדינות מרכזיות ומובילות כמו פלורידה, אוהיו, אילינוי ומיזורי.

מפתיע ומעניין לגלות שבשיחות עם מומחים ויועצים פוליטיים המזוהים כאוהדי המפלגה הדמוקרטית ותומכיה, נשמעה הטענה שלנשיא ברק אובמה אחריות לתופעה ששמה דונלד טראמפ. "אם אחרי כמעט שמונה שנים כנשיא גאה, כנושא דגל הליברליות וכמי שמתיימר להיות מתון ומפויס עם סביבתו הפוליטית ועם העולם, נוצרו הלכי רוח בקרב ציבור גדולי שאפשרו עלייה מטאורית של ריאקציונר כמו טראמפ, זהו כישלון של הנשיא", נכתב בטור שפורסם ב"ניו יורק טיימס", הידוע דווקא כאוהד של הנשיא אובמה. הכותב, בעל הטור רוס דאוט, טוען: "טראמפיזם הוא גם יצור של העידן המאוחר של אובמה. התופעה (טראמפיזם) התפרצה אחרי שנשיא ליברלי כריזמטי היה במשך שמונה שנים גורם דומיננטי בנוף התרבותי וקבע את האג'נדה של הוויכוח הלאומי". הכותב מוסיף וטוען שקמפיין הבחירות שניהל אובמה כמועמד צעיר, אי אז ב־2008, כבר התאפיין במהלכים ויוזמות פופוליסטיים, שגברו והשתלטו על המרוץ הרפובליקני הנוכחי.