וואו, איזה שבוע. הטמפרטורות משתוללות מטה ומעלה, הכתף שלי מגיבה בהתאם ללחץ הברומטרי, וכיפוש טוענת שאני היפוכונדר. גם אם זה נכון, זה עדיין כואב. כיפוש, את יודעת מדוע אנשים מתים? הם מתים מסתימות בצנרת. אולי יש לי דלקת בכתף? את יודעת שדלקת זו בעצם סתימה? "אני יודעת שאתה חופר. בניגוד אליך אני לא פותחת את היום בגלישה באינטרנט לחפש את המחלה היומית, אני עסוקה. אבל אני משוכנעת שלישון עד עשר ואחרי זה לרבוץ על הספה שעתיים, זו לא תרופה".
יפה שאת משוכנעת, אבל האדם הוא הרופא הטוב של עצמו. החלטתי שלחמם את המקום עם שמיכה מעל הראש, עוזר לי מאוד. כך אני גם חושב בשקט, כי אני בהתנתקות. ובכלל, למה העין שלך על השינה שלי? "כי לא ראיתי ולא שמעתי על גבר בגילך שיכול לישון 12 שעות ביום. מה אתה, תינוק?". אני מודה בעובדות, אבל לא באשמה. אני מתפתח לאט, מה לעשות? אני יודע שאם אתפתה להתעורר ואתעדכן בנעשה בחוץ, זה ידכא אותי נורא. בגדול, אני נגד דיכאון.
תראי מה היה כאן השבוע: שבעה חיילים מהנח"ל מרדו במפקד בגולן. ביקשו מהם לנקות, אז פשוט הלכו הביתה. חזרו כמו שפנים, חטפו 20 ימי מחבוש, ומיד פנו בבקשת מחילה לראש אכ"א באמצעות עורך דין. אין ספק, גיבורים גדולים; חיילים מעוקץ התברברו בשטח בקלנדיה, כמעט נפתחה שם מלחמה. הם כמוך, כיפוש, בשביל להגיע משיכון ל' לקניון רמת אביב הם באוטומט משתמשים בווייז; חיילים באיזו התנחלות מיותרת כנראה נמנמו קצת בשמירה, אז מחבלים בני 17 דקרו אותם וכמעט גנבו להם את הנשק. חצי צבא מחפש את המחבלים, שיושבים בטח בבית, צופים ב"גבעת חלפון" ומתפוצצים מצחוק כמה אנחנו ליצנים.
ואני לא מדגיש בפנייך את מלחמת הזקנים. לא רוצים לגלח את הזקן מסיבות דתיות. אוטוטו אנחנו דאע"ש. ההלכה מנהלת את הצבא, תוך שנה־שנתיים לכל סמג"ד יש הסמכה לרבנות והוא פונה לגדולי התורה אם מותר להעיר את החיילים לפני הנץ החמה. פעם לצבא הסובייטי היה קצין פוליטי, שניהל את הגדוד. לנו יהיו רבנים מהענף הזה של התודעה, שכבר עכשיו הוא בסד"כ של אוגדה. עכשיו את מבינה מדוע אני חותר לשלום? כי איני סומך על אף אחד במלחמה. גם אני הייתי חייל מספיק שנים, אנחנו פארש. אל תתלהבי ממעשי גבורה נקודתיים. המלחמה האחרונה שניצחנו בה הייתה מזמן, לפני 48 שנה. והניצחון הזה רק סיבך כאן את המצב. לא בגלל הסכסוך עם הפלסטינים, אלא כי גרמו לעם הטיפש להאמין שאנחנו באמת חזקים. עזבי אותך משטויות, אנחנו פרטייה. כנופיות של ילדים מסתלבטות עלינו כבר שנים.
"לא יודעת אם מסתלבטים עלינו או לא, כי אני עסוקה בלחיות ואין לי זמן לחשוב על זה, אבל אתה נשמע לי בריא בהחלט, קום ולך לדואר להוציא דואר רשום. עכשיו תקום". הלכתי אתמול, את יודעת שאני חזק בלסגור משימות. "באמת הלכת? אז איפה הדואר?". היה תור גדול, הייתי מספר 82, אבל מישהו הראה לי שיש שירות עם מסרונים, הם מודיעים לך מתי לבוא, או שהם יבואו אליך. לא בדיוק הבנתי, אבל אני מחכה. "מספיק עם השטויות, לך עוד פעם". תגידי, את לא מבינה מה אני אומר לך? אני מחכה להם. אם פתאום אלך ויבוא השליח? "מאמי, אני מחכה לדואר שחשוב לי. בשיטה שלך זה יגיע עוד חודש. אני מבקשת שתלך עכשיו".
אם זה חשוב לך, למה את לא הולכת לעמוד בתור? את יודעת שתורים גורמים לי לירידה חדה בסרוטונין, ואני עלול ללקות בדיכאון קליני. "אני לא הולכת כי אני עובדת בשעות האלה, ואתה ישן. לך הרי אין מה לעשות חוץ מלשוטט בבתי קפה ולהטריד את אהרל'ה. הייתי אצלו עם גיא, והוא אמר שאתה נודניק, אבל הוא סובל אותך כי זה הייעוד שלו בחיים. תלך עכשיו, תבלה בסופרפארם ליד, תראה אולי הגיע קצף אמבטיה חדש". הייתי אתמול, עוד אין בת אורן ירוק וסגול, בעייתיים החבר'ה האלה.
בסדר, אני הולך עכשיו, בלנג'ס את אלופת עולם.
אף שהמרחק בין הבית לדואר הוא 800 מ' גג, החלטתי שבגלל החשיפה ללחץ הברומטרי, אגמא אותו בנסיעה. אני לא בדיוק רץ מרתון, כי הריצה מפריעה לי לעישון. זו הייתה טעות לפתוח כך את היום, כי ברדיו דיבר השר לבט"פ, גלעד ארדן, בנאום עמוס במסרים ישירים לחברי מרכז הליכוד. הוא קרא להם "הציבור". גם אני ציבור, אבל לא סופרים אותי. "הקבינט החליט שהטיפול הטוב ביותר במחבלים צעירים, יהיה גירוש בני המשפחה שלהם לעזה. כך הם יחשבו פעמיים אם לצאת לדקור, כי יידעו שנגרש את המשפחה".
הוא לא מטומטם השר ארדן, באמת שלא. אבל הוא חייב להתאים את רמת ההתבטאות שלו לקהל הקטן, הקהל שיבחר בו בפריימריז. ומה לעשות שהקהל הזה רוצה אקשן, לא משנה איזה אקשן, אפילו שטוקו רמירז יירה במישהו מתוך הגיגית ויאמר: כשאתה צריך לירות, תירה, אל תדבר. העיקר שיהיה אקשן. גירוש? יאללה שיהיה גירוש, העיקר שיהיה שמייח.
הפעולה הזו של גירוש כבר הוכיחה את עצמה כ-מ-ד-ה-י-מ-ה לפני 23 שנה, בתקופת רה"מ יצחק רבין הי"ד. 415 מראשי ארגוני הטרור אז גורשו ללבנון, היום הם גם ראשי ארגוני הטרור, כמובן אלו שנשארו בחיים, ולא פגשו בטיל שבא להם לאף. אפילו יוסי שריד ז"ל וחבריו במרצ תמכו במהלך, בתנאי שייתנו להם לנסוע קצת לטייל בעולם ולפגוש את ראשי אש"ף. אז נתנו להם, טיול כאן טיול שם, מה ההבדל? בכל מקרה, המהלך המפגר אז, שעלה לציבור בהמון קורבנות, אמור להיות משוחזר, כי צריך לתת אופק למרכז הליכוד, שהחבר'ה יצירתיים.
צפיתי מרחוק בתור בדואר, סימסתי לבוסית כיפוש שאני בנ"צ, בלי להשתמש בווייז, אז אין סכנה שאתברבר בשטח ויחטפו אותי. ניסיתי להיכנס לראש של הגאונים בקיבינימט הביטחוני־מדיני, כאשר הם הגו את הרעיון הזה של גירוש. הסוגיה הפשוטה שכל העולם ואשתו, אפילו אובמה הערבי (אליבא דמרכז הליכוד, הבית היהודי הלבן, ושאר מרעין בישין. הם יודעים, יש להם קשרים) יפרקו אותנו הפקר־הפקר־פטרושקה, באמת שולית. כי לנו יש את ציפי חוטובלי, והיא תסביר לעולם, והוא יבין כמו תמיד.
אבל האם למחבל/נער/ה שיודע/ת שהסיכוי שהוא/היא חוזרים הביתה מהדקירה שואף לאפס, ממש חשוב מה יעשו עם בני משפחתם? אם יגלו אותם לרצועת עזה, לבנון, או חלב בסוריה? עם מי התייעצו חכמי תורת המלחמה בטרור האלה? עם ד"ר אילן רבינוביץ'? כי ההחלטה והשטויות שדיבר השר ארדן נשמעו לי כאילו הגיעו מהקבינט של יורם זק ב"אח הגדול". נקים חומה, נבודד, נהרוס, נמנה קיסר חדש כי אנחנו לא אוהבים את הנוכחי, ובעיקר נשרוד.
אגב, בנוסף להחלטה על הגירוש, מתברר שההחלטה על הריסת בתי מחבלים רוצחים ממש מיגרה את הטרור. זה באמת שוס, 48 שנה אנחנו הורסים בתים, והפעולה הזו עוד לא מנעה רצח אחד, שאנחנו יודעים עליו. מה שאנחנו לא יודעים, ייתכן שעדיף שלא נדע.
מישהו נקש לי בחלון. זה היה בנצי הפאנצ'ר מאכער. "הא קוף, מה נשמע? מה אתה עושה כאן?". מחכה בתור לדואר, ומה אתה? "גם אני, באתי לדואר רשום, חיכיתי שעה ואמרו לי שהוחזר לשולח. איזה קליינט שחזר לו צ'ק על ארבעה צמיגים, אמר ששלח לי. אתה מבין? מדינה קרקס. איזה מספר אתה?". אני 111, מה הצפי לדעתך? אני מסיים כאן תוך שעה? כבר הלך רבע טנק דלק וחצי חפיסת סיגריות, רק מהחיכיון בחניה. "שעה, שעה וחצי גג. מי זה מדבר ברדיו?".
עזוב, בנצי, מה זה משנה מי מדבר? מישהו מאגם הדרעק, אלו רק מדברים, אתה יודע, אל תתרגש. "תגיד, קוף, מה אתה אומר על בוכריס, תפרו לו תיק? לא נראה לי שהוא אנס, ועוד חמש נשים, יא חביבי זה עם כיפה על הראש, ואומרים היה צריך להיות רמטכ"ל". וואללה, בנצי, לא יודע. הכיפה זה שולי, יש גם אנסים עם כיפות. הנה עכשיו שמעתי על איזה רב'ה מצפת שנאשם ב־12 מקרי אונס. כיפה זה לא הכל, חשוב מה יש מתחת לכיפה. וזה לא חמש נשים, אלא חמישה מקרי אונס בחיילת אחת. "אין עליך, איך אתה תמיד יודע הכל. אם לא היית דפוק בראש, היית מגיע רחוק. אבל אתה דפקט, אין מה לעשות".
טוב, בנצי, תזדכה על ציוד כאן, תחזור למוסך ותתפלל שיבוא איזה פראייר להלביש עליו צמיג יד שנייה, כאילו זה מישלין אורגינל מהתנור. "בסדר, בסדר, אני הולך. תבוא עם הילד, אני אשחק איתו עם הלחץ אוויר". אני אבוא, רק תלך כבר.
ואז עלה לי רעיון, לכתוב על האימה שתפסה אותנו, הגברים, כאן בארץ הזו, שגילינו לפתע פתאום שנשים, לא כולן אבל מספיק, פשוט שונאות אותנו. לא רק ששינו את חוקי המשחק, שינו את המשחק כולו. החלטתי להטריד את האישה בסוגיה.
כיפוש, מה את אומרת שאכתוב על כל שדולות הנשים שהקימו משטרה באינטרנט, מסמנות קורבנות ומרשיעות בלי משפט? "דעתי שלא, ותיזהר ממני. איפה אתה?". מה איפה אני, מה? אני בדואר, מחכה כבר שעה, להביא לך את הרשום. "יופי, אני אוהבת אותך. תקשיב לי טוב, אל תתחיל איתי עם השטויות שלך. אתה מחפש צרות? מה זה מסמנות קורבנות? איזה מין שטויות אלה? גם אם מ־100% מתלוננות 20% הן תלונות שווא ושנינו לא יודעים אם זה באמת תלונות שווא, תסכים איתי שלפחות 80% הן תלונות אמיתיות. ולכן חשוב שלנשים האלה תהיה כתובת, גם אם זו כתובת דוט.קום. אתה לא יודע מה זה להיות אישה שמוטרדת או מותקפת, אז תרגיע במיידי. אתה אבא לשתי בנות, איזה מסר אתה תשלח להן בדיוק? אולי באמת כדאי שתחזור לישון, אז לא תעשה שטויות. איך אמר לי עליך רמבו? כשהוא ער הוא פצצת מצרר, תני לו לישון. אני מזהירה אותך, אל תתעסק בזה. טוב, אני חוזרת לעבודה, דבר איתי".
בסדר, אם אין תמיכה מהאישה, נפנה למומחית, דאפצ'ו העורכדינית שלי, שהיא קודם כל חברה בקשר דם. אני תורם לה קרנית אם צריך. "כן, קוף. מהר, כי אני עסוקה". טוב, אני אתקשר אחר כך. "מה אתה צריך? מה עשית כבר? אני אמורה לקבל שיחה מהבוסים שלך? תגיד לי עכשיו, שאני אתכונן לצרחות שנמאס להם ממך". לא, דאפצ'ו, אני מתנהג יפה. תקשיבי, אני רוצה לכתוב על כל ארגוני הנשים שחורצים גורלות של גברים במשפטים דיגיטליים באינטרנט, בתחום של הטרדות מיניות, במקום למשל להיאבק על החזר הוצאות מטפלת לנשים עובדות, שזה לדעתי עניין מהותי. את הרי מומחית בדיני עבודה ובקטע הזה של הטרדות. מה את אומרת?
היא שתקה כמה שניות, "מה שאני אומרת, שתחפש נושאים אחרים לכתיבה. אני עורכת דין, אני עוסקת בראיות, לא בדעה שלך על ארגונים ודברים אחרים. אתה משועמם, הא?". לא, ממש לא, אני בעבודה בשביל כיפוש, מחכה בתור בדואר. "יפה שהיא יודעת לשמור אותך עסוק. ידעתי שהיא בסדר האישה הזו". עזבי אותך משטויות, נו, תגידי, במצ"ח משרתים ילדים בני 20־21, אלו מסוגלים לחקור מקרה כזה ועוד עם תא"ל גיבור ישראל? "אין לי מושג מי חוקר שם. אני רק מניחה שיש להם גם חוקרים מנוסים בקבע או במילואים. זו הבעיה שלך, מי חוקר? אני מאוד עסוקה, ואם אתה כותב משהו, אני מתחננת שלא תכתוב שטויות, כי זה מעצבן אותי לקרוא את זה. בעצם שלח לי עותק לפני שאתה שולח למערכת, כדי שאתעצבן לפני הפרסום בעיתון".
בסדר, אל תדאגי, יהיה בסדר. "לא, לא איתי את המשפט הזה, 'יהיה בסדר' שלך, זה מדאיג אותי מאוד. אני מחכה לעותק. אל תיתן לי להזכיר לך". הבטחתי לך, לא? תרגיעי.
לא להאמין, אבל אחרי 98 דקות המתנה, הגיע תורי בדואר. בחיל ורעדה ניגשתי לאשנב ומסרתי לפקידה את הטפסים האדומים. "מה אתה מביא לי? זה מינואר, זה כבר לא פה". אני מתחנן, תחפשי אולי מישהו שכח את זה כאן ולא החזיר לשולח? רק תחפשי, אני הרי לא מבקש הלוואה. כשמחפשים, אז מוצאים, ודיווחתי למפקדת: הר הבית בידינו.
בגלל העייפות מהמשימה שבתי הביתה, רק כדי לקרוא באינטרנט שהחניוק מוישה גפני ואריה־גאנעב־זכאי־צדיק־תמיד, מתריעים כי לא ייתנו למשק להחרים את החרדים. "לציבור החרדי מגיע את חלקו, ונדרוש לכבד את זה", הצהיר הגאנעב־זכאי־תמיד. האמת, מהפך. חלק מהעלוקות רוצים לעבוד, ואולי יפסיקו לשדוד את החילונים ויעברו לשוד קטן יותר של הקופה הציבורית. החלטתי שחייבים להחמיא למנהיגי העדה, על ההקטנה הצפויה של הגזל ארוך השנים.
הטלפון צלצל, רמבו היה על הקו. "מה אתה עושה?". אני הולך לנמנם קצת, הייתי בדואר ואני הרוג, אחרי זה אשרבט קצת שטויות לסופ"ש. מה איתך? "אני בסדר, בדרך לטיול בדרום. שמע, כיפוש התקשרה אלי. אמרה לי שאתה רוצה לכתוב על ארגוני נשים שעושים שיימינג לגברים ברשתות. קוף, אני מזהיר אותך אל תעשה שטויות. מה אתה מבין בזה? אתה עורך דין? לדעתי, טוב שיש התארגנויות כאלה, וגם נשים שחוששות להתלונן, ברוב המוחלט של המקרים החשש שלהן מוצדק. אני לא מבקש ממך, אני אומר לך, אל תכתוב את השטויות שלך. אתה טומטום ואתה מושך אש, ואשתך מודאגת בצדק. זו לא פרטייה אצל אהרל'ה, תרגיע".
אז על מה אתה רוצה שאני אכתוב, בנאדם? "תבוא איתי לטיול בדרום, יש לנו ארץ יפה". לא, עזוב, זה לא בשבילי שקי שינה, מדורות ו־4x4, זה לא מומלץ לגב. אני צריך מים זורמים, מיטה לישון. אני מאוד אוהב טבע, אבל בנשיונל ג'יאוגרפיק זה יותר עדיף. והאמן לי, רמבו, הארץ אולי יפה, אבל יש כאן יותר מדי אנשים. זה לא מקום לשמונה מיליון, ארבעה מיליון גג. "איך שבא לך. רק בלי שטויות בעיתון. שלח לי עותק".
הוא ניתק, הדלקתי טלוויזיה, ונפלתי על ערוץ הכנסת ועל ועדת הכלכלה שדנה בגניבות הבקר בארץ הקודש. מרוב מתח ניקרתי וחלמתי. חבל על בוכריס, זה כבר לא עניין של קריירה צבאית שתמה, זה עניין של איך לא להגיע לכלא. איך אמר לי חזי הימאי: שערה של אישה יכולה להזיז אונייה במשקל 60 אלף טונה. אז מה זה גבר בשבילה?