מכונסים בתוך עצמנו: צריך דווקא לעודד מחלוקת ודיון בחברה הישראלית

סיבה אחת: כדי שתוכלו לשאול את עצמכם אם יש לכם חברים שלא דומים לכם. חברים מסוג אחר. מתוך כלל הישראלים היהודים המגדירים את עצמם “חילונים” – ב”פיו” קיבלו החלטה מקובלת אך מעט בעייתית לחלק את החברה הישראלית לארבע הקבוצות השגרתיות: “חילוני”, “מסורתי”, “דתי”, “חרדי” – ל־90% יש חברים שהם ברובם, או כולם, חילונים. הישראלים היהודים המגדירים את עצמם “חרדים” אינם מפגרים בהרבה אחרי הנתון הזה: ל־89% מתוכם יש בעיקר, או רק, חברים חרדים. למעשה, רק לישראלים “מסורתיים” יש חברים מקבוצות אחרות באוכלוסייה, ורק הם מסוגלים למצוא בן זוג או בת זוג מקבוצות אחרות. לרוב היהודים בישראל אין חברים יהודים שלא דומים להם. ואין להם גם חברים ערבים. אולי כי אין טעם להשקיע בחברים שעוד מעט יגורשו. 

המחקר של “פיו” מתאר חברה שיש בה קבוצות עם עמדות קוטביות בנושאים מהותיים. אנחנו לא מסכימים על ההתנחלויות, לא על תחבורה בשבת, לא על השאלה אם אנחנו “יהודים” או “ישראלים” תחילה, לא על השאלה אם יש לנו חובה להישאר בארץ, לא על השאלה אם הייתה או לא הייתה אבולוציה (3% מהחרדים סבורים שהייתה ו־83% מהחילונים סבורים שהייתה) ולא על השאלה אם אלוהים נתן לעם ישראל את ארץ ישראל (98% מהדתיים אומרים שכן וכך גם 99% מהחרדים, ורק 31% מהחילונים אומרים שכן, כי 50% מהם לא מאמינים שיש אלוהים).

רווח המנהג להזדעזע מהעמדות שבהן ישראלים מחזיקים. בהקשר לתוכנית לגירוש הערבים, הזעזוע מוצדק, אך ברוב המקרים הוא מיותר. מותר לחרדים לומר את האמת: הם כופרים באבולוציה. מותר לחילונים (72%) לומר את האמת: להיות יהודי חשוב להם, אבל לא מאוד חשוב.

רווח המנהג לקטר על המחלוקות הרבות בין קבוצות שונות של ישראלים, לראות בהן סימן לבעיה או לחולשה. גם זה מיותר: מחלוקות הן דבר טבעי ובריא בחברה פתוחה, דמוקרטית ותוססת. מחלוקות הן דבר מפרה, מעודד למחשבה, חיוני. אם אין הסכמה על השאלה אם ראוי או לא ראוי שתהיה בישראל תחבורה ציבורית בשבת – ישבו הישראלים ויתווכחו. אם אין ביניהם הסכמה על השאלה אם ההתנחלויות מחזקות את ביטחון המדינה – ישבו ויריבו. אחר כך יצביעו. אחר כך יכריעו. אם הערבים המוסלמים (83%) חושבים שישנה אפליה נגדם, יכבדו וימצאו דרך לשכנע את שאר הישראלים – היהודים הסבורים ברוב ניכר, 74%, ש”אין הרבה אפליה” נגד מוסלמים – שהם צודקים והיהודים טועים. 

אבל ראוי להתעכב על העובדה שלרוב הישראלים יש כל כך מעט חברים שאינם דומים להם. ראוי לתהות מדוע רבים כל כך מעדיפים לחיות בבועה המוגנת שלהם, מוקפים באנשים שחושבים כמותם ומתנהגים כמותם. וכמובן, הם עושים את זה כי זו דרך העולם. כי יש בזה מידה של נוחות. לדתי אין עניין בחילוני שיעשה מנגל בשבת. לחילוני אין עניין בדתי שירצה להפוך את המעלית בבניין המשותף למעלית שבת. קל יותר למצוא שפה משותפת עם מי שדומה לך. 

אך למנהג הזה יש גם מחיר. בעיקר, הוא מקלקל את הטענה שבחברה הישראלית מתנהל ויכוח. ישראל של “פיו” היא חברה שאין בה ויכוח. יש בה קבוצות המתבצרות בעמדותיהן ומשתדלות שלא להיחשף לעמדות אחרות. יש בה חלוקה מגזרית קשוחה שמונעת שיחה פתוחה. יש בה מחסור במפגשים שאינם מתוזמרים ומתוקצבים. מחסור במפגש בלתי אמצעי בין אנשים שעמדותיהם שונות – אפילו קוטביות - ושבכל זאת מסוגלים לחבב אלה את אלה.