זה היה מחזה מעורר רחמים. מירי רגב הרכיבה משקפי קרן עבי מסגרת, הרכינה ראשה לעבר הדף שהיה מונח על הפודיום וזעקה בשילוב של תוקפנות וחוסר ביטחון: !CUT THE BULLSHIT באולם פרצה מהומת מחאה שדווחה בגדול, וגם זה היה מחזה מעורר רחמים. פה שרת התרבות שמנסה להיות דונלד טראמפ ומצליחה להיות קריקטורה של עצמה, ושם המוחים, שבמקום להריע בצחוק בריא משחקים אותה מורדי מלכות.
מדובר ביחסי כוחות ברורים מראש. לנציגת התרבות המזרחית יש כסף כדי לדחוף את התרבות שלה, וזה מה שהיא עושה. מבחינתה היא תומכת בקהל היעד הפוליטי שלה. זו זכותה המלאה ואפילו מורשתה לתמוך בשלמה בר ובמחזה על עליית יהודי מרוקו. מחר יגיע עודד קוטלר למשרד התרבות ויסבסד את שייקספיר ומחזה על אריק או אלברט איינשטיין.
ככה זה בחיים ובפוליטיקה. לתרבות יש אלף פנים, ושורשי כל התרבויות יורדים מטה אל המקורות שמהן שואבת התרבות העכשווית את צבעיה, צליליה, מילותיה ושאר הבעות “אמנותיות”, והכל לגיטימי ועל טעם ועל ריח וגו’. אלא שהדינמיקה של האמנות הולכת רק בכיוון אחד: קדימה. יש יצירות בנות אלמוות כמובן. התנאי הוא אבני דרך היסטוריות או שווי שוק, אבל הכיוון הכללי מוכתב על יד התרבות המערבית והאירופית ההולכת ומשתלטת על העולם כולו. כולל על התרבויות המקומיות. מן הבחינה הזאת, היוצרים ה”אשכנזים” ה”תל אביבים” מחוברים לתרבות האירופית והאמריקאית יותר מאשר לתרבות מקומית.
ודאי שיש לתרבות המקומית והשבטית מקום, ואולי אפילו צריך לסבסד אותה, אבל תפתחו טלוויזיה ורדיו, לכו לתערוכות ולתיאטרון, כדי להבין שתרבות המערב מנצחת.
הוויכוח על תרבות אשכנזית ומזרחית הוא חסר טעם, והוא כאמור בעיקר פוליטי. העניין הפוליטי ברור, אבל בעניין הכלכלי יש בעיה. אם מירי רגב או דומיה סבורים שתמיכה כספית תדחוף את ה”אמנות” של הנתמכים לעבר ההשתלבות באמנות הגלובלית, הם טועים. הבסיס לאמנות הגלובלית של היום הוא הומניזם. מובן שגם שאר האמנויות והתרבויות הן הומניות מטבען, אבל מה שהשוק משווק וקונה היום זו תרבות המערב. ובעיקרון כל אמן רוצה בהכרה, והשיא הוא להצליח “בחוץ”. לא רק הצלחה אנתרופולוגית כנציג אמנות נוסטלגית, אלא הצלחה שתקבל אישור של העולם. העולם ש”מאשר” את הביטלס, את ליידי גאגא, את אוהד נהרין, את יעקב אגם, את עמוס עוז וכל אמן שפורץ את תקרת הזכוכית השבטית והמקומית לטובת האמנות האוניברסלית שניזונה מההומניזם המערבי. לתמיכה כספית כזו או אחרת אין קשר הן לספיגת התרבות המערבית הקיימת והן להשתלבות בה.
במקום “למחות”, אמורים היוצרים המודרים והנסערים להגיב בלגלוג. את המאבק שלהם על דעת הקהל הם אמורים לנהל באמצעות היצירות שלהם. יש בהחלט סיכוי שבתמיכה כספית ותקשורתית התרבות המזרחית תתפוס נוכחות ציבורית. SO WHAT? אם להשתמש בשפתה הציורית של מירי רגב. מי שרוצה לצרוך או ליצור אמנות, לא זקוק למירי רגב אלא כאתנחתה