1. גם בימים שבהם נתניהו מאתגר את נשיא ארצות הברית ואת הבית הלבן ומבטל ביקור בוושינגטון ופגישה עם ברק אובמה בשל "בעיות לוח זמנים", מחזיר לו הממשל האמריקאי בחופן של אהבה ואהדה לישראל. 
 
שיטוט בטוויטר מלמד על העניין הרב שמגלים כתבי ישראל בימים אלו בבחירות בארה"ב. חלקם נמצא שם בפועל וחלקם עוקב ברזולוציה גבוהה בהרבה מאשר במהלך הבחירות בישראל. הסיבה היא שהפוליטיקה שלנו קצת משעממת, יש כאן שליט אחד שבינתיים אף אחד לא קורא תיגר על כיסאו, ומסביבו שממה, ציה וצלמוות (בינתיים). 
 
הסיבה האפשרית השנייה להתעניינות הגוברת של עיתונאי ישראל בבחירות בארה"ב היא אולי המאבק הסמוי בין שלדון אדלסון תומך הרפובליקנים לבין חיים סבן בעל ההשפעה הלא מבוטלת אף הוא - תומך הדמוקרטים. אף אחד לא אומר זאת במפורש, גם לא נתניהו שמבטל ביקור בארה"ב תוך רמיזה שהוא לא מעוניין להתערב בבחירות פנימיות, משל תמונה משותפת שלו עם אובמה עלולה לחזק את הילרי קלינטון. 
 

אבל אצל האמריקאים הכל הפוך. הם לא נותנים לוויכוח האישי בין המנהיגים, מר ככל שיהיה, להשפיע על מחויבותם כלפי ביטחון ישראל בכל מצב, בכל תקופה ובמיוחד כעת, לאחר חתימת ההסכם עם איראן ולקראת הבחירות לנשיאות. 
 
אחד המדדים לכך הנו היקף הביקורים ובכירות המבקרים. מי שלא ילך שבי אחר כותרות על דרדור ביחסים, יוכל ללמוד שבחודש האחרון ביקר כאן ראש המטות המשולבים של ארה"ב, הגנרל דנפורד, שביקר עם גדי איזנקוט בתרגיל משותף גדול מאוד של שתי המדינות. החליף אותו בנוכחות על אדמת "ארץ הקודש" מזכיר ההגנה של ארה"ב, אשטון קרטר, ורק זה הולך ומיד מגיע לכאן סגן הנשיא ג'ו ביידן. כולם, כל אחד ברמתו, דנו עם ראש הממשלה ושר הביטחון על הסכמי שיתוף פעולה נוספים, על הגדלת הסיוע הביטחוני ועוד. 
 
מאז ומעולם השכילו האמריקאים לשמר את הציר הביטחוני בינם לבין ישראל כציר חי, נושם, יעיל ודינמי, אשר הלך והתרחב דווקא בתקופה של בצורת ביחסים הפוליטיים בין מנהיגים או בין המדינות, כרוצים לומר: ביטחון ישראל הנו מעל לכל ויכוח פוליטי. 
 
אובמה ייזכר בתולדות היחסים בין ישראל לארה"ב כאחד הנשיאים שהקצו לביטחון ישראל את מרב הקשב, האהדה והתקציבים למרות התנהלותו של ראש הממשלה. הוא יכול להרשות לעצמו להתנהג בידידות, בממלכתיות ובנדיבות של מנצח כלפי נתניהו.
 
2. השבוע ניצב ח"כ אלעזר שטרן על דוכן הכנסת והעניק לנתניהו, שישב במליאה, חיבוק חזק מאוד - עד שנשמע "קנאק". שטרן התוודה בפני ראש הממשלה שלא האמין כי ילך עם עניין השינויים בכותל עד הסוף מאימת המפלגות החרדיות השותפות לקואליציה, אך נתניהו עשה זאת ושטרן "התנצל". אחר כך הוסיף: "אנחנו שנינו יודעים שזה לא הכותל הדרומי אלא הכותל המערבי עצמו, כל הכבוד לך על האומץ והתעוזה". לא בטוח שנתניהו אהב את המחמאה.
 
לאחר החלטה חשובה זו, ההופכת את הכותל לאתר השייך לכל יהודי ויהודייה, חייבים מנהיגי הציבור הדתי לחשב מסלול מחדש. הם היו אלה שהיו צריכים להוביל ולקדם את ההחלטה, לשלב את כלל חלקי האוכלוסייה ואת כלל חלקי היהדות בתחומי העניין היהודיים. לא עוד כותל לדתיים בלבד - אלא כותל של כולם ותנ"ך של כולם ובית כנסת של כולם. עדיין לא מאוחר.
3. האלוף (במיל') חגי שלום הוא יו"ר חברת הארגז ובעל השליטה בטיב טעם. שלום, איש עסקים צנוע ומוכשר, הוא אחד מיבואני המזון הגדולים בישראל בתחום המזון הלא־כשר ובשנתיים האחרונות גם בתחום הכשר. ככזה, הוא אמור להיות אחד המרוויחים הגדולים מהרפורמות שמנסים להוביל שר האוצר והחקלאות בביטול מכסי המגן לחקלאים ולמגדלים ופתיחת השווקים לייבוא.
 
השבוע התייצב שלום בכנסת ביום השדולה למען "כחול־לבן", הפתיע את שומעיו ותמך בחקלאי ישראל ובשמירת זכויותיהם. הוא טען בפני הנוכחים שהחקלאים הם האחרונים שצריכים להיפגע מהצעדים להורדת יוקר המחיה, וכי המפתח לכך מצוי אצל שר האוצר עצמו - והוא נעוץ בשינוי מדיניות המע"מ למוצרים חקלאיים והפיכתו לדיפרנציאלי. כך, טען שלום, נהוג ברוב מדינות ה־OECD, בהן המע"מ על מזון נמוך ב־10% מהמע"מ הכללי. לדבריו, צעד כזה בישראל, בדומה למתקדמות במדינות העולם, יוריד דרמטית את יוקר המחיה במזון במקום לחפש מזור בזירות אחרות.
 
היבואן שלום מזדהה עם החקלאים ותומך בהם גם בהיבט של מימוש חזון הציונות, גם בהיבט של האחיזה במושבים בפריפריה וגם בהיבט של פרנסה במשקים משפחתיים וקיבוציים.
 
חגי שלום איננו היבואן הראשון שמזדהה בפומבי עם החקלאים וקורא לשמור על זכויותיהם. קדם לו מנכ"ל שופרסל וכיום יבואן בעצמו איציק אברכהן, שבוועידת ישראל לחקלאות הביע תמיכה בחקלאים והגדיר אותם כנכס. כנראה שהדבר איננו מקרי. גם שלום וגם אברכהן הינם אנשי צבא בכירים אשר בימי חייהם בנו בית, סללו דרך ונטעו עץ במדינה הזאת, הם ראו והבינו את הקשר בין חקלאות והתיישבות לבין ביטחון וחוסן לאומי.
 
(גילוי נאות: הח"מ משמש כיועץ לארגון חקלאי).
4. נדמה כי יותר ויותר שרים מהליכוד מבינים כי הדרך לצמרת המפלגה בפריימריז עוברת דרך ועידה של עיתון "הארץ" בענייני משרדם. זהו מודל שבו כולם מרוויחים: העיתון, המשתתפים, הפוליטיקאי, הציבור הרחב ותוכניות הסאטירה. נפתלי בנט היה "הראשון לזהות", אחריו באו נוספים והאחרונה הייתה מירי רגב.
 
ועידת "הארץ" האחרונה באה לעסוק בחופש הביטוי, או יותר נכון בהיעדרו, לטענתם. תחת לוגו של אדם שפיו סגור ברוכסן, עמדו עשרות הדוברים ומיצו עד תום (ויש שיגידו שהרבה מעבר) את גבולות חופש הביטוי. תחת הדרישה לחופש ביטוי, לא נתנו באי הוועידה לשרת התרבות, שהוזמנה על ידם, לסיים ולו משפט אחד. אינני בא להגן עליה. היא לא זקוקה לי. היא מחושבת, מתוחכמת וידעה לאן הגיעה, אבל תארו לעצמכם מה היה קורה אילו היו מקשיבים לה בשקט, בעניין, בנימוס וללא קריאות ביניים? ומי בדיוק סגר כאן את הפה למי? כל הדוברים בכנס "הארץ" אמרו את דברם בלי שאיש סתם להם את הפה, והוכיחו שיש חופש ביטוי מלא. 
 
היה רק אחד (חוץ מרגב) שפועלו הופסק והוא הורד מהבמה: אותו אמן בזוי שטרח לנעוץ את דגל הלאום בעכוזו, ושדווקא מארגני האירוע - שבאו למנוע סתימת פיות ויצירות - סתמו את פיו ויצירתו של האמן ההזוי שהוזמן על ידם. האמן, ממש כמו השרה וכמו המארגנים, הבין שכל העולם במה ושהפרובוקציה מחפשת את התקשורת כשם שהגלים מחפשים את החוף. תמיד. 
 
שבת שלום.