זה היה ערב מרומם נפש. קבוצת נגנים צעירים, מוכשרים באופן מהפנט, בהובלת נגן כינור הקמנצ'ה המוזיקאי יגל הרוש, ניגנו ושרו מפיוטי יהדות מרוקו לרגל השקת הדיסק החדש שלהם "אעירה שחר". הכל היה שם: שמחה וחפלה, עצב על הגאולה שעוד לא באה, אהבה לאישה, תפילה וגעגועים. דוד ד'אור הגיע כזמר אורח ושר כמו שהוא יודע לשיר בפני עשרות אלפי בני אדם, אף על פי שבקהל ישבו פחות ממאה איש, חלקם בני משפחה.
יגל הרוש סיפר שביקר לא מזמן במרוקו, שם נחשף לסרטון של פרויקט ספילברג שמתעד את העלייה לישראל מכל התפוצות בשנות ה־50 וה־60. בסרטון רואים את שליח הסוכנות מגיע ליהודים שהתגוררו בהרי האטלס. לא היו שם כבישים לכן הביאו את האיש עם החליפה רכוב על חמור. כשהגיע האיש על החמור לקהילה היהודית ואמר להם שעולים ישראל, אתם בוודאי יכולים לנחש מה חשבו היהודים - המשיח הגיע. וכך, בשירה גדולה הם ארזו והלכו אחריו עם המזוודות וספרי התורה.
בעקבות החוויה כתב הרוש שיר, והוא הקריא אותו בפנינו: "יהודי האטלס מנסים לארוז/ חיים שלמים, גלות ארוכה/ לתוך מזוודת סוכנות קטנה/ את הגלביות והכפתנים של שבת ומועד/ איתם יעלו בבוא העת למקדש/ עם ישראל אחיהם/ את הכריות והשמיכות מצמר/ לימי החורף הקרים שעוד בוא יבואו - את הכל דוחסים פנימה. וכל פסקי הרי"ף ותורת רבם אביר יעקב אבוחצירא/ ודרשות הרב יוסף גבאי/ והפיוטים המכונסים בקובץ "שיר ידידות"/ יישארו על אדמת ניכר/ בבואם לארץ הקודש יפגשו בהם העברים/ ויביטו במזוודה מלאת הכפתנים/ ולא ידעו מאומה על העושר האינסופי/ שנשאר מאחור/ דברים שמזוודת סוכנות/ קטנה מלהכיל".
לכאורה צדקה שרת התרבות מירי רגב באומרה השבוע בכנס "הארץ" שתרבות אדירה מצפון אפריקה לא עלתה ארצה יחד עם העולים, אלא נדחקה בידי השבט הלבן ששלט אז במוסדות התרבות. לכאורה צדקה מירי רגב שעל מנת לעשות צדק חלוקתי ולתת תקציבים לפריפריה ולמזרחים צריך לחשב מסלול מחדש ולעשות מהפכה תקציבית. כמו למשל לתת לתזמורת האנדלוסית כסף גם אם זה אומר שיהיה פחות תקציב לאופרה הישראלית.
מדוע היא צדקה רק לכאורה? מפני שהחלוקה שהיא סימנה בין השוליים למרכז היא אנכרוניסטית. היא מחזירה אותנו לחלוקה של עדות וגאוגרפיות שאינן רלוונטיות עוד. הנה למשל נינט טייב. הגם שהיא מזרחית שמגיעה מקריית גת, איננה מודרת וגם לא מייצגת שום דבר שקשור לתרבות המזרחית, אלא לתרבות האמריקאית. אייל גולן, שהפך לזמר הלאומי, בטח לא יכול לטעון לקיפוח והוא לא מהדהד את היהודים היקרים מהרי האטלס אלא משהו זר ליהדות ולמורשת שלו.
מלחמת התרבות איננה בין מזרח למערב, לא בין אשכנזים למזרחים או בין חילונים לדתיים; אלא בין כל מה שיש לו עומק ויכול היה להיווצר רק בישראל ולייחד את התרבות שלנו לבין כל מה שמונע בעיקר מהשאיפה להצלחה מסחרית. השוליים במדינת ישראל של הערוצים המסחריים הם כל מי שאינו אורח רצוי על מסכיהם מפני שיש לו יותר מדי עומק. יוני רכטר והפייטן משה חבושה, האנדלוסית והאופרה, כל הגופים והאמנים האלה הם באותו הצד של המתרס, והם מודרים באותה מידה על ידי תרבות הרייטינג של מדורת השבט.
מירי רגב מביאה רוח נהדרת של מי שרצתה להיות שרת רווחה. היא רוצה לדאוג לאדם הפשוט, אבל הדאגה לו צריכה להיות הפוכה מהדרך שבה "דאג" לו אלכס גלעדי. גלעדי המציא בהתנשאות את מסעודה משדרות ופיתח את הדוקטרינה הטלוויזיונית של לחם ושעשועים, שאת הפירות הבאושים שלה אנחנו אוכלים עד היום במגוון אינסופי של תוכניות ריאליטי להמונים אשר רומסות את כבוד האדם כמו בקולוסאום רומי.
תפקידו של משרד התרבות הוא להיות גוף שמכבד את האדם הפשוט בתמיכתו בעידוד הסוגה העילית. אופרה כמו תזמורת אנדלוסית, חוה אלברשטיין כמו פייטנים. עם עדיפות למי שיוצר יצירה ייחודית לישראל.
אבל לא רק מירי רגב מחזירה אותנו לחלוקה העדתית של פריפריה ומרכז, גם מבקריה הקולניים הדגימו השבוע באופן הבוטה והנמוך ביותר עד כמה חלקם נשארו תודעתית עמוק בשנות ה־60. פרופ' מנחם פרי, עורך הספרייה חדשה, השתלח במירי רגב בראיון שהעניק לגלי צה"ל ואמר שהיא לא קראה ספר מאז התיכון. הוא היה מוכן ממש לחתום על זה. עוד הוא הוסיף שרגב מונעת מרגשות נחיתות. רגשות העליונות שלו נזלו מכל משפט שהוא אמר. פרי ושכמותו כנראה לא מסוגלים לעכל את העובדה שאישה שבעיניהם ראויה להיות מלצרית בבית הקפה של הבימה, תהיה זו שמופקדת על התרבות בישראל. אם היה במקומה גבר אשכנזי, בור ככל שיהיה (והיא אינה בורה כלל), זה כנראה היה מפריע להם הרבה פחות.
מבין שרי הליכוד רגב היא הטוענת הרצינית ביותר לכתר הפוליטיקה החדשה. העובדה שמהדורות החדשות מתעסקות בענייני תרבות כאייטמים פותחים היא מרעננת ומתבקשת זה שנים. רגב מכניסה רוח של התלהבות ועשייה בעורקים המסוידים של המשרד הממשלתי שאליו נכנסה.
עכשיו מגיעה שעת המבחן של רגב. האם צעדיה נעשו ממניעים פופוליסטיים ונועדו לגרוף קולות ממרכז הליכוד ולכן היא תממן את הפריפריה, את המזרחים, הערבים והחרדים, גם אם הם מסחריים וגם אם רמתם התרבותית רדודה - או שהיא תדאג לעתיד היצירה המקומית המקורית, ותפקידה יהיה לעזור לכך שבהופעה ישראלית איכותית כמו זו של יגל הרוש יהיה קהל הרבה יותר גדול. קהל עממי שהוא בעצם אליטה תרבותית.
180 ימים עברו מאז החל גל הטרור, ועדיין לא גורשה מביתה אף משפחה של מחבל.