1. ביום הראשון לשנה האזרחית רצח נשאת מלחם ביריות את אלון בקל ואת שמעון רואימי בפאב "הסימטה" ברחוב דיזנגוף בתל אביב. הוא נמלט מהזירה ורץ לרחוב אבן גבירול. שם תפס מונית, וביקש מהנהג להסיע אותו למקום הומה אדם נוסף שבו יוכל להרוג עוד יהודים. הנהג, אמין שעבאן, לא הסכים, אז מלחם רצח גם אותו. הוא נטש את המונית לאחר שלא הצליח לנהוג בה והמשיך באוטובוס לכפרו ערערה שבוואדי ערה. בשלב כלשהו בכל הסיפור הזה הוא הספיק גם להיכנס לבניין תל אביבי ולתלות במרפסתו דגל דאע"ש.
 
בערב יום שלישי השבוע התחיל בשאר מסאלחה, שוהה בלתי חוקי מקלקיליה, את מסע הרצח שלו בנמל יפו. משם רץ לכיכר השעון כשהוא דוקר כל מי שנקרה בדרכו. הוא רצח בדקירות סכין את טיילור אלן פורס, תייר אמריקאי, והמשיך בריצה לאורך הטיילת. על החוף ישב ישי מונטגומרי וניגן בגיטרה. ההמולה גרמה לו להפסיק את האידיליה ולהסתכל אחורה. הוא לא היסס לשנייה, רץ לעבר המחבל והכה בו בכלי הנגינה. המחבל ברח, וישי אחריו. בדרך, דקר המחבל נהגים שעמדו בפקק שנגרם בגלל הפיגוע. רק ליד הדולפינריום השיגו אותו שוטרים חמושים, ירו בו והרגו אותו. 
 
לפני שבועיים נסענו בעלי, שני ילדי ואני לשבת ביפו. "אני מזהיר אותך", אמר לי חבר, "יהיה לך רעש של מואזין בבוקר". "תמיד יש לי רעש של מואזין בבוקר", הרגעתי אותו. היה מושלם. בשישי בצהריים ירדנו לחוף. היה קר מדי מכדי להיכנס למים, אבל הילדים חלצו נעליים ושיחקו תופסת עם הגלים. הלכנו בשלווה על הטיילת, מוקפים המון רב שבא ליהנות מהשקיעה. שקענו בחלום, עד שאיש אחד התקרב אלינו ואמר לבעלי, בהתייחסו לאקדח שהיה תחוב בחגורתו, "אחי, תסליק את הנשק, אתה בתל אביב!". 
 

רק בתל אביב, בכל המדינה מוכת הטרור שלנו, מישהו יכול לראות אדם נושא נשק וזה יפריע לו בעיניים. העובדה שהוא שם לב בכלל לעובדה שבעלי חמוש, מבהירה כמה נדירים כלי הנשק בידי האזרחים בעיר הזאת. 
 
נשאת מלחם ובשאר מסאלחה שרדו הרבה מאוד זמן לאחר שחשפו עצמם כמחבלים, רק בגלל הלך הרוח הזה. תושבי תל אביב מעדיפים לאחוז בגיטרה מאשר באקדח. גם אני. גם המחבלים מעדיפים שנאחז בגיטרה במקום באקדח. העובדה שבתל אביב יש יותר גיטרות מאקדחים לא הופכת אותה לעיר של שלום ומוזיקה, אלא לעיר שבה יותר קל לרצוח יהודים ולהמשיך לנשום. 
 
"אי אפשר להציב שוטר בכל פינה בעיר", אמר ראש העירייה רון חולדאי לאחר הפיגוע השבוע. הוא צודק. גם בירושלים אין שוטר בכל פינה. אבל יש אזרח חמוש בכל פינה, ויש להניח שהוא לא הולך איתו כי זה נוח לו או כי זה נראה לו קול. נשיאת נשק היא לא עניין נוח, לא אסתטי, והיא עול בטיחותי, בעיקר בבית עם ילדים. אבל בעוד שבירושלים הצעד האחרון שעושה המחבל הוא התנופה שהוא לוקח כשהוא מתכוון לדקור – בתל אביב הוא ממשיך לרוץ, ולרוץ ולרוץ. 
2. "הסקר הפסימי הזה", אמר רזי ברקאי בראיון עם פרופ' תמר הרמן, אשת שמאל, חברה במכון הישראלי לדמוקרטיה, בהתייחסו לסקר שהעלה כי 48% מהיהודים בארץ רוצים לגרש את הערבים החיים בה. לא את המחבלים, לא את הפלסטינים. את הערבים. משני צדי הקו הירוק הווירטואלי, בלי הבדל צבע תעודת הזהות שלהם. 48% מהיהודים בארץ ישראל מיישרים קו עם תורת תנועת מולדת, הקוראת להציב גבול ברור בינינו לבין הערבים, הפרדה חדה וחלקה, משני עברי הירדן. ל־48% מהיהודים בארץ ישראל נמאס מהדיבורים הריקים על שלום ועל מחוות, נמאס לנסות למצוא חן בעיני העולם, ונמאס לפחד. 48% מהיהודים רואים בערבים אויב. 
 
"זהו נתון שצריך לזעזע את אמות הספים", הודיעה פרופ' הרמן, "התרענו מראש שזו שאלה בעייתית. אפילו לא כתוב ערבים אזרחי ישראל, או אם הם עשו את זה (האם הם מחבלים או תומכים בטרור – ק"א). סקרים לא רק משקפים מציאות, הם גם בונים מציאות. אם זה יבעיר את היחסים בין הערבים ליהודים, הייתי שוקלת אם לפרסם את התוצאה הזאת". 
 
אז הסקר הזה לא פסימי, הוא מסמן סיום אפשרי לסכסוך. גם אתה, רזי, היית רוצה בזה - לא? הדעה שלך לא רלוונטית לרוב העם, לא משקפת את רוב העם (כפי שבוודאי שמת לב בחושיך החדים בבחירות החוזרות ונשנות ונשנות), ומעצבנת מאוד את רוב העם שנאלץ להמשיך להאזין לה, הנאמרת כאקסיומה: "הסקר הפסימי הזה". 
 
ובקשר לבחירת המרואיינים שלך: הרמן היא אשת שמאל מובהקת, לא אשת מקצוע אובייקטיבית. ככזאת, רק היא תוכל להוציא מהפה משפט הבל שאומר שהסקר הוא שיבעיר את היחסים בין הערבים ליהודים (ולא, נגיד, האסלאם או ההסתה או החינוך), כשאנחנו נמצאים במהלכו של גל טרור. אני מתפלאת על הפער בין התואר האקדמי של הגברת לבין הקוהרנטיות של דבריה. 
 
אגב, יש להניח כי הסקר הזה אינו רלוונטי, כי הוא נעשה לפני פרוץ גל הטרור. אני משערת כי כיום אחוז היהודים שלא רוצים ערבים בארצם גבוה בהרבה.