שנים שבהן אני כותב על אמריקה, מבקר ומתגורר בה, לא גזרתי על עצמי תענית שתיקה בנושאים ששיוועו לביקורת נוקבת ולא שוררתי בשבחה כתוכי מאולף המגיב לפקודת בעליו. כאשר צצה עילה נחרצת וחותכת לכתוב כמה מסוכנת, רדודה, סוטה, אובדת דרך ומוציאה דיבתה בעולם היא אמריקה - וכאלו היו רבות לצערי - לא נצרתי את אשי ולא גזרתי על עצמי שתיקה רק משום שנאמר עלי שאני חסיד שוטה ואדוק של אמריקה ומעריץ עיוור שלה.
בעשור שאני חי באמריקה עבר עלי תהליך שבמהלכו הבנתי שאולי הייתה אמת מסוימת בטענה שמשהו מהקרנתה הנוצצת סנוור אותי טרם הגירתי. בשנים האחרונות כתבתי יותר מ–150 מדורים במוסף זה ובהם ניסיתי להאיר את אמריקה מזווית שאינה מקובלת בדרך כלל בעיתונות הישראלית. היו במדורים הללו מעט מאוד ישראלים מצליחים, טייקוני הייטק יוצאי 8200 ובמאים שהתגנבו להוליווד דרך החורפים המושלגים בסאנדנס. ניסיתי לכתוב על אמריקה כפי שכותבים על מה שהוא פחות מוויקאנד בדיסנילנד ויותר מסטייק פורטרהאוס לשניים בפיטר לוגר.
את הרגלי הצפייה בטלוויזיה זנחתי לחלוטין; גם בגלל רמתן הירודה של הסדרות והתוכניות; גם בגלל חוסר העניין והיכולת לעקוב אחריהן ולהישאר מעודכן בכל מחיר ומשום שפער התיווך לישראל התכווץ פלאים ונמדד לעתים בימים ובשעות; ובעיקר משום שאינני מסוגל להיחשף יותר לאימת הפיגור השכלי האורבת לצופה בהפסקות הפרסומות הרבות מספור ולסחורה הירודה שהן מבקשות למכור לי בקצב, בווליום ובתדירות שהתישו אותי והביאו אותי לדמעות של ייאוש.
לא מן הנמנע שאמריקה מפיקה טלוויזיה, קולנוע ומוזיקה ברמה גבוהה, אך הדרך שאותה יש לפלס ולנקות ממוקשים כדי להגיע אל הפנינים המעטות באפר היא מעל לכוחותי. אינני מוכן להשחית את זמני על אלה, ורוב המוצרים הללו נדמים בעיני למשהו שכבר לעסתי ואיבדו מטעמם או שמישהו לעס עבורי.
כאשר החלה עונת בחירות 2016 בקיץ של השנה שעברה, היא נראתה לי כמקרה קלאסי של שפיכה מוקדמת; החלטה צינית, כלכלית, פוליטית, מעוותת וגונבת דעת, שבאה לעולם כדי להעשיר את רשתות הטלוויזיה שהתמסרו למבצע כג'יהאד תקשורתי שבו ממתינות 72 בתולות לשהידים העולים בסערה השמיימה. היה בהתנפלות המוקדמת דבר מה כה מגמתי, עקום, נטוי על צדו, מופרז ומוקדם מדי, שחשבתי שיש לי זכות מלאה - כמי שכבר השחית חלק מחייו מול מערכות בחירות ארכניות כאלה - להתפנות אליהן כאשר יצברו תאוצה, ממשות ותוכן ראויים להתייחסות.
אבל ההתנפלות על מזמוזי הפתיחה הראשוניים בשתי המפלגות הגדולות של המדיה הייתה כה נטולת פקפוקים ועולם התקשורת החברתית הפך כה צר וקטן, עד שלא נותרה לי ברירה אלא להציץ מדי פעם מאחורי הפרגוד האלקטרוני ולבדוק מה קורה שם.
אין לי ספק שאחרי שהנשיא הבא (או הנשיאה) ישכון לבטח בבית הלבן ושרלטני הקמפיין יחתמו עסקות ענק לספרים חושפניים על אחורי הקלעים של מערכת הבחירות הנבזית, הנמוכה, הרדודה והמקוללת ביותר בתולדות הדמוקרטיה האמריקאית (אין מצב שבוב וודוורד לא מדווח לשלטונות המס כבר השנה על המקדמה שקיבל על אחד מסדרת הספרים שיכתוב על הבחירות וארבעה על הנשיאות אחריהם), יתפנו הקולות השפויים, השקולים והתבוניים בעיתונות האמריקאית לספר איזה טריפ דפוק, מנוול והזוי זה היה וימסמרו לקיר את כל הנבלים שידם הייתה במעל. אשמח אם ישמרו לי פטיש וכמה מסמרים לוולף בליצר ואנשיו ב–CNN.
אף שהתאוויתי להתחבא ממה שהצטיירה כבר בתחילת דרכה כאחיזת עיניים גדולה שרבים ורעים מדי הסכימו על תנאיה, עלותה ורווחיה, ככל שחלף הזמן הסתבר שהקרנבל הגדול עם הגלגל הענק, רכבת השדים והכרוזים הקולניים בחליפות הקטיפה האדומות, צבר תאוצה שלא היה אפשר להסתתר ממנה. היא דרסה כל שניצב בדרכה. יחסית למערכת בחירות שטרם הסתיימה וטרם מיצתה את הזמן שנותר להכרעה עד הקיץ, יסתבר בעתיד שרבות מההכרעות הגורליות נפלו כבר בשנה שעברה. כבר אז נחתכו העסקות, נגזרו הקופונים ונפלו החלטות.
מתוך ההבנה המוקדמת הזאת - שיעמוד לרשותו זמן מסך בלתי מוגבל ברגע שהמוניטור בחדר המצב במטוסו הפרטי יראה סימני חיים - צמח כוח טבע הרסני: טי רקס משובט הנקרא דונלד טראמפ. תוך מספר שבועות קצרים הבנתי שאין לי פריבילגיה לכתוב רק על הגיטרה של ווילי נלסון ויארצייט לברוס ספרינגסטין וכי חובה עלי להתייחס להתרחשות הגדולה שנפרסה במלוא אימתה בתחום הפוליטי והחברתי.
למרות הכרתי בסטיות תקן רבות ותכופות, מעולם לא איבדתי את אמוני בהגינותו הבסיסית, ביושרתו ובשאיפתו לחיים נורמטיביים ותקינים של האמריקאי הממוצע. גם כאשר אני מבקר אותו על העדפותיו המעוררות את כעסי, איני מוותר על חיבתי לערכים המגדירים את חייו. עד הרגע הזה ממש ואולי דקה לפניו, אני גורס שאמריקה היא אחת האומות המוצלחות ומעוררות הקנאה בעולם.
חלק הארי באוכלוסייתה מורכב ממהגרים וממיעוטים שהתקבצו ובאו למצוא את גורלם ועתידם באמריקה. הם מעוררים בי הערכה רבה בדבקותם בחוקה שכתבו האבות המייסדים, גם אם לא בפרשנות השגויה שהם מרבים להעניק לה. אני מוקיר את שאיפת מרביתם לנהל חיי שגרה מתוקנים במגבלות החוק. כמו רבים המכונים “כועסים" וכעסם מזין את מפלצות התהילה הזוללות את קולותיהם, אני מאמין שנבחרי ציבור וממשל רבים בגדו בבוחריהם ולא העניקו תמורה הולמת למי ששלחו אותם לוושינגטון לחיי נוחות מרופדים.
לעתים גיליתי שאמונתי האישית קטנה - כנראה בשל מוצאי - ואינה כשירה ומוכנה למה שהתרחש לנגד עיני. לא האמנתי שאמריקה מסוגלת לבחור נשיא שחור וגם כתבתי את הדברים באופן הנחרץ ביותר. כשם שאינני מאמין שיהודי יכול להיבחר לנשיאות בהכירי את הרבדים העמוקים של האנטישמיות האמריקאית. הפעם אני שומר לעצמי פינה אופטימית קטנה: אישה - כך אני מאמין - יכולה להיבחר למשרה הרמה. אולי לא האישה המסוימת הזאת, שאגפיה חשופים וכורעים תחת נטל פרשות לא גמורות וארוכות שובל.
השבוע האחרון היה כה מריר, מסריח וקשה לעיכול שהחלטתי שחובה עלי להבהיר כמה מאוס, נקלה, נחות, נכלולי, שרירותי, גס וגונב דעת הוא מה שקורה בימים אלה באמריקה. ככל שזיכרוני וידיעתי מגיעים, לא היה כדבר הזה. זו הפעם הראשונה בחיי כאן - כולל בחירתו לנשיא של שחקן קולנוע סוג ב' שכוכב המשנה הגדול שלו היה שימפנזה אך הוכיח שלעתים המשרה מעצבת את האדם ולא ההפך - שבו המתחולל בקרב על הנשיאות גדול מיכולת העיכול שלי ומעמיד בסימן שאלה את כל מה שאני אוהב, מחבב ומעריך באמריקה. מה שמתרחש מנצח ללא קרב את ההנאות הקטנות והגדולות שהפקתי במרוצת השנים מחיי. למה שקורה כאן כרגע אין לדעתי אח ורע. יש גרוע ומסוכן יותר. יש אחר ויש שונה אבל אין כדבר הזה במדינות המכונות דמוקרטיות.
המצב מזכיר לי הבחנה שעלתה בדעתי פעמים רבות - הבנתי עד כמה מזכירה לי אמריקה את גרמניה ועד כמה דומים האמריקאים לגרמנים בשאיפתם לסדר במובן של אורדנונג; בדרישתם שהתורים יתנהלו כסדרם ואף אחד לא ינסה לקצר אותם; כיצד הם כועסים על עוול שנעשה להם שגם אם מי שאשם בו מוכר וידוע, הם יוציאו את זעמם על מטרה אחרת ושונה לחלוטין.
כמו גרמניה, מזכירה לי אמריקה את הכמיהה למנהיג חזק - גם אם הוא טיפש ככפית זהב, גזען, פאשיסט, שונא “אחר" ומקדם תוכנית לעשות סדר אלים, אקציות המוניות של מיעוטים, בניית קירות הפרדה על הגבול, לענות עצורים, לרצוח בני משפחה של מחבלים ואת כל זאת הוא אומר באמצעות מאה מילים החוזרות על עצמן בקונפיגורציות שונות שאותן הוא מקנח ב"ניצחון, ניצחון, ניצחון" - שיחזיר לאמריקה את שלא ידעה כלל שנלקח ממנה. ההשוואה הקשה לגרמניה אינה נכתבת כדי להקים מהומה. בימים אלה אמריקה היא מהומה גדולה עם גרסה פורנוגרפית למבוגרים.
הדברים נאמרים משום שבשבע שנות אובמה, כך לפחות אומרים לנו, נצבר באמריקה כעס שחייב כעת להתנקז כמוגלה או כארס מנשיכת נחש או שיהיה צורך לכרות את האיבר הנגוע. מוסוליני, הקו קלוקס קלאן ומיעוטים גזעניים נגררו כבר לדיון הזה, אז מדוע לא גרמניה בימיה האפלים ביותר שבהם השתלט רב"ט מתוסכל, סוטה ובעל שיגעון גדלות על אומה נטולת דרך והוביל אותה למלחמה ששינתה את העולם.
שנים רבות אני מתרשם כיצד מרדדים הקולנוע והטלוויזיה האמריקאיים את ההתייחסות לגרמניה הנאצית. כיצד ביחס לאומות אחרות הרפתה אמריקה מטינה היסטורית לגרמניה. כיצד סממני תרבות וכוח גרמניים מאותם ימים חשוכים אינם נתפסים כאן כראויים לקלס וביקורת אלא מוצאים מהקשרם ונעשה בהם שימוש אינפטילי ומטופש הגורע מהלקח החשוב שחייב היה להילמד מהם.
אינני טוען שאמריקה היא כר ההתרחשות העתידי של שואה נוספת; אני חושש שאמריקה הצליחה שלא להטמיע את מה שבאמת התרחש באירופה, בעיקר בשל מדיניותה הבדלנית ובשל העובדה שנגררה למלחמת העולם השנייה בגלל ההתקפה היפנית בפרל הארבור ולא משום שחשה חובה לעזור לאחיה באירופה.
החשש הגדול המנסר באוויר באמריקה בימים אלה אצל מי שאמורים לדעת, קשור לטקס השגרתי שבו יעביר הנשיא היוצא את הפוטבול, מזוודת השילוח עם הקודים הגרעיניים, לנשיא הנכנס דונלד ג'יי טראמפ. אתם גורסים שכרייגן בשעתו טראמפ הוא הרבה רוח וצלצולים ומעט מאוד מעשים? ובכן לא. רייגן היה איש רך דיבור שחשיבתו הייתה סיבובית ולא תמיד צלולה, שהעביר את חציה השני של נשיאותו כשהוא מחביא את הדמנציה המתקדמת שלו מאחורי גבה של אשתו וסוללת יועצים במשרה מלאה שהסתירה מאמריקה את העובדה שנשיאה היה סנילי.
שמו ותהילתו של רייגן נישאים בפי הרפובליקנים עם דמעה בעין. בהנחה שלמרות הידרדרותה הערכית והמוסרית, מפלגתו של לינקולן היא עדיין מוסד פוליטי לגיטימי המייצג כמחצית מאמריקה, כנראה שהיה ברייגן - שבניגוד לחשש לא פתח במלחמת עולם שלישית והיה עד לנפילת חומת ברלין - משהו שדיבר לרבים. אינך חייב לחבב או להעריך את יריבך הפוליטי כדי לתת לו מקום על מדף ההיסטוריה.
עד היום טרם התפוגגה ההתרגשות מהעימות הטלוויזיוני הראשון ב–1960 בין ג'ון קנדי לריצ'רד ניקסון. נהוג לדבר בו כאירוע שהכריע את גורל הנשיאות; לציין את יתרונו של הסנאטור הצעיר, הבוטח והנאה על פני סגן הנשיא לשעבר, פוליטיקאי ממורמר שאפילו דווייט אייזנהאואר, הנשיא שתחתיו שירת, התקשה לומר מילים טובות בזכותו. את ההסכמה העקרונית שהמועמדים לא יהיו מאופרים, הפר קנדי בחדר ההלבשה. ניקסון שזיהה את הבגידה בהסכם, מיהר לשלוח את אנשיו לבית מרקחת סמוך לרכוש עבורו תכשיר שאמור היה לכסות את צללית זקנו השחור ולכסות על נטייתו להזעת יתר.
ניקסון היה מהגברים שחובה עליהם להתגלח פעמיים ביום כדי להיראות ייצוגיים ומה שמרח על פניו לא מנע מהזיעה לכסות אותם. רבים האזינו לעימות ברדיו ולא צפו בו בטלוויזיה. בתוכן הטקסטואלי הטהור, לא היה לקנדי יתרון מובהק. בעיקר בשל ניסיונו המעשי של ניקסון ובקיאותו הרבה בנושאים רבים.
היה זה מפגש ראשון בין פוליטיקאי צעיר ואטרקטיבי וגם גיבור מלחמה לבין ניקסון הוותיק והמשופשף שנתן לקנדי יתרון מסוים: שרמנטיות מול עצבנות ולחץ. אבל תוצאת הבחירות - למרות ניצחונו של קנדי - לא שיקפה את המיתוס המיוחס לעימות; קנדי ניצח בהפרש קטן ובעזרת כושר הקנייה של אביו ג'וזף קנדי, שרכש קולות, בעיקר של מצביעים שהלכו לעולמם ואיגודי עובדים.
אחרי יותר מ–30 עימותים של המפלגות במהלך חודשים ארוכים לצד פורמט טלוויזיוני רך ואנושי יותר שנקרא Town Hall, מעין חוג בית משודר בנועם הליכות, שבו מופיעים המתמודדים בנפרד ומשיבים על שאלות מהקהל; אחרי שכל הרשתות הרלוונטיות תקעו אצבעות דביקות וחמדניות בעוגה המשתלמת; סביר היה לנחש שההתנצחות המתמשכת שהשתלטה על לוח השידורים תמאיס עצמה על הצופה הפוטנציאלי. אבל מה שקרה - ועל כך לא יסולח לרשתות ולחיוך הניצחון הערמומי המרוח על פניהן - שמהעימות הראשון קפצו המתמודדים קפיצת ראש לביוב ובו הם משכשכים עד עצם היום הזה. יבוא מישהו ויטען שאי אפשר היה לדעת שזה מה שיקרה, אבל הוא לא יאמר אמת.
מהרגע הראשון שבו פתח דונלד טראמפ את פיו והחל מפריח בקולו התגרני את הרפליקות הקליטות המלוות אותו - חומה, מקסיקו תממן את בנייתה, להשיב את אמריקה לגדולתה, לעצור ולגרש 11 מיליון מהגרים בלתי חוקיים שהם סוחרי סמים, פושעים ואנסים, למנוע כניסת מוסלמים, לבטל כל תקנה וחוק שהעביר אובמה, לקרוע את ההסכם עם איראן כי אינו שווה את הנייר שהוא כתוב עליו, לבטל את הסכמי הסחר הכושלים וללמד את סין, יפן, מקסיקו ומדינות אחרות שאינן יכולות לשדוד את אמריקה ועוד - צלל הדיון העקרוני לביוב, הפך אישי ופוגעני ברמות שמעולם לא נראו כאן והידרדר מעימות לעימות. כאשר החל צובר קולות בפריימריז המוקדמים, איבד טראמפ שליטה על שארית שיקול דעתו והעמיד הפקה מבעיתה שגרמה לאמריקאים רבים להתגרד כמוכי שחין.
כמובן שאמריקאים רבים הנושאים אותו על כידונים, בעיקר גברים לבנים בעלי השכלה נמוכה וצווארון כחול המחבבים ספורט מגע (בהכללה גסה אך לא בלתי מדויקת) נהנים מטראמפ. הם צאן מרעיתו. אבל מי מאיתנו שקיוו לשמוע דברי טעם והחלפה עניינית של רעיונות, תוכניות ומצעים, ישבו מול הטלוויזיה, פיותיהם פעורים בבהלה ותהו מדוע לא תקעו מנחי העימות את אצבעם בסכר ועצרו את הקזת הדם והאינטליגנציה הסיטונאית.
התשובות רבות ומגוונות ואף אחת מהן לא תשנה את מהות הדברים. בפעם היחידה שזה קרה ובה ניסתה מייגן קלי מפוקס לקרוא את טראמפ לסדר, הוא אמר משהו בדבר דימום נשי. זה היה מזעזע, ברוטלי ומחוץ לכללי המשחק. העובדה שטראמפ לא גורש מהבמה באותו רגע, שבו הגדיר את גבולות הברוטליות שלו, הבהירה לו שהוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, כולל לקלל את התקשורת שלא חדלה לסקר אותו ולהעניק לו במה חופשית ללא סוף.
כמעט בכל המקרים - חוץ מהנשיאים יוליסס גרנט ודווייט אייזנהאואר שבאו מניצחונות צבאיים גדולים - מגיעים מועמדים לנשיאות מרקע פוליטי זה או אחר; מושלים, סנאטורים, חברי קונגרס ואחרים; במרוצת השנים אימצו ולמדו כללי התנהגות אלמנטריים בפוליטיקה. צניחתו במצנח רחיפה של טראמפ להתמודדות מראש טראמפ טאואר, החלטתו להתעלם מכל כלל של טעם טוב, אתיקה או דיבור תקין והכרזתו כי אינו פוליטיקאי ולא בא לשקר, גררה איתו את בני שיחו.
באופן עקבי ומתודי, מעימות לעימות, הלך השיח והפך לבוטה, פוגעני, אישי, בלתי נסבל ובעיקר - התייחסות לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. העימותים הללו הם שהציפו בי, אולי לראשונה, את תחושת שאט הנפש, הסלידה, הבושה ותחושת מבוכה שזה המיטב שהמקום שבו בחרתי לחיות יכול להעמיד.
הבעיה עם עשרות העימותים שנצברו בתודעה הייתה הידרדרותם חסרת התקנה מעימות לעימות. העובדה היא שריבוים לא תרם לריבוי דעות מקוריות, להבנה עמוקה יותר של מצעי הבחירות או למתן תשובות מנומקות ומשכילות לשאלות ענייניות. גרוע מזאת. העימותים הפכו לזירת לודרים ברוטלית עד כדי חשש לתגרת ידיים, שעליה ניצח טראמפ ואותה הוריד לאשפתות אך לא לבדו.
הוא כינה את יריביו בשמות גנאי. הוא עיקם את פרצופו באלף העוויות. הוא גלגל את עיניו, התפאר בעושרו, בז לחלשים ממנו, מאס במיעוטים ועשה ככל העולה על רוחו ובאין מפריע. אלה שבחרו להצטרף אליו במקום הנמוך ביותר בעולם הפכו להשתקפותה המכוערת ביותר של אמריקה. מחיאות הכפיים הסוערות באולמות שבהם נערכו העימותים והניתוחים האינסופיים אחריהם באולפן, הפכו את ספורט הדמים הזה ללגיטימי ולנתון הנוכח והקבוע ביותר בחודשים האחרונים.
בני תרבות במקומות שונים באמריקה שאלו איש את רעהו מה קורה ומדוע זה מתנהל כך ומי הם האנשים הללו שמהם עלינו לבחור נשיא, אך לא הצליחו לנסח תשובה. אפילו בעלי הדעה והעיתונאים השנונים ביותר התרסקו על התהייה הזאת פעם אחר פעם. רוב האצבעות הופנו לטראמפ, אבל טד קרוז ומרקו רוביו הרימו לו להנחתה. כאשר לפני עשרה ימים נשמטה הקרקע מתחת לעימותים ודם התערבב במים, הגן טראמפ על הטענה (הוותיקה והרווחת אגב כבר עשרות שנים) בדבר ידיו הקטנות שהשמיע רוביו (למה?) שידיו גדולות ויפות וכמובן שמייצגות אבר יפה אחר ומידתי בגופו.
לפני כ־20 שנה התקיים דיון פומבי ומשפטי מביך בפין הנשיאותי העקמומי של ביל קלינטון. אמריקאים רבים קיוו שזה היה הדיון האחרון בנושא, אך מבוקשם לא ניתן להם. וכך זה המשיך וממשיך עוד ועוד, מבעד לעיניהם העצומות של הצופים, טרם העימות האמיתי ואולי הרלוונטי היחיד בין נבחרי שתי המפלגות לנשיאות.
בניגוד לעימותים הרפובליקניים הרבים שהתיימרו לדלל את 17 המועמדים לנשיאות שהחלו את המרוץ, התמקדו העימותים הדמוקרטיים בהתמודדות הידועה מראש והבלתי נמנעת בין הילרי קלינטון לברני סנדרס. היו שם מועמדים נוספים שבקושי נחרטו בתודעה והחלטה עקרונית לשישה עימותים בלבד. עם נשיא דמוקרטי מכהן ופחות רצח בעיניים, הרעיון היה לאוורר במתינות ובאורך רוח את הבדלי הגישות והרעיונות בין המועמדים. בהמשך הופעל לחץ להוסיף עימותים נוספים, בעיקר אחרי שהסתבר שסנדרס צובר נוכחות ומתכוון לתת פייט אמיתי למועמדת המשוערת שלא ניחשה את יכולת ההישרדות שלו ואת ההתלהבות שבה סחף בוחרים צעירים.
מה שהחלו כמפגשים נעימים, ענייניים ובנושאים עקרוניים, לא שרדו את הטבע האנושי. לא היו בין הדמוקרטים מועמדים מרושעים, שעיניהם צרות כחרכי ירי, קולותיהם צורמים ואמירותיהם מביכות ופוגעניות, ולכן לא הידרדרו העימותים לביוב. אבל דימוי הקצין הפולני של ברני סנדרס הלך ונשחק. הנחמדות הראשונית שלו שעשתה עצמה נותנת כבוד לקלינטון התחלפה בחמיצות נרגנת, עקיצות מיותרות, גלגול עיניים צדקניות לשמיים וסיבובי סכין בגב.
נושאים שמהם התעלם סנדרס בהתחלה בג'נטלמניות מעוררת כבוד, התגנבו לשיח ביניהם. הסתבר שגם פוליטיקאי מאופק ומכובד מוצא נתיבים לשרבב לדיון את מה שלכאורה פחות מהדימוי שלו כאשר ריח גן הוורדים בבית הלבן נישא באפו. הסנוקרות שחילק סנדרס היו ביחס ישיר להצלחתו בנתיב הבחירות. הוא נטש את צמחוניותו הפוליטית ובחר לאכול כקרניבור, כי זה מה שקורה כאשר נאבקים על הג'וב הנחשק בעולם.
קלינטון לא הציגה עצמה פחות מפוליטיקאית מקצועית. היא חותרת לנשיאות שנים רבות, אינה צריכה להציג עצמה ומאווייה ושאיפותיה ברורים. גם היא התנהגה בנימוס יחסי אך היה הרבה יותר ברזל במונולוגים שלה. היא לא נמנעה מלהצביע על רעיונותיו של סנדרס שנראו בעיניה בלתי ישימים כלכלית ופרקטית. את שהיה מוכן סנדרס לשמוע ממנה ולהבליג בעימותים הראשונים, לא היה מוכן לקבל בהמשך. הוא ניסח גישה מתנשאת, ישועית, מתחסדת וצדיקה לעברה השאפתני והלקחני של קלינטון שאת פרטיו - מעידותיו לטעמו - החל מפרט בהרחבה.
אין כלל ספק איזה מהעימותים המיט על אמריקה בושה גדולה יותר, כשם שאין שאלה אמיתית ניצחונו בבחירות של מי ייקח את אמריקה למקומות שבהם טרם הייתה. נהוג לומר על עימותים פוליטיים שהם שובר השוויון הדמוקרטי הגדול. בכאבי הרב, זה לא מה שראיתי בבחירות 2016, ואני מצפה אף פחות לעימותים בסתיו בין המועמדים משתי המפלגות. ספק אם יש ציטוט אמריקאי קולע יותר מזה של הנשיא לינקולן, והדבר הנכון היה להציגו באנגלית. במקום זאת השארתי רק את מילותיו האחרונות. הן נשמעות נפלא בשפת המקור.
“איננו אויבים אלא עמיתים", אמר לינקולן, “ואל לנו להיות יריבים. אף שהרוחות סוערות, אל להן לגדוע את הקשרים המחברים בינינו. האקורדים המיסטיים של הזיכרון ייגעו בנו כאשר ננגן אותם כמובטח על ידי The better angels of our nature".