כתמי הדם בטיילת ביפו חותמים באדמה את צלקת האינתיפאדה החדשה שהמאפיין העיקרי שלה הוא חוסר התוחלת והתכלית שלה. מה הם רוצים, מרחפת השאלה בראשם של אזרחי ישראל. לחלקם יש תשובה אוטומטית פשוטה אך נכונה: הם רוצים לרצוח יהודים. אבל השאלה שמנקרת ללא מענה הולם היא: בשביל מה ולאן זה מוביל? מה היעד האסטרטגי הצנוע של הגל הזה, ומה התוצר המדיני או הביטחוני של האינתיפאדה הזאת.
המומחים לא רואים גורם מחולל. אין מנוע מסודר למהלך הזה, וכך אנו פוטרים את עצמנו מהשאלה. כמה נוח ומשתלב בהלך הרוח הכללי שלפיו פיגועים הם "מכה", "סערה" או פגע טבע שאין עליו שליטה. ובכל זאת כדי להחליט מה אנחנו עושים, עלינו לשאול את עצמנו: מה הם רוצים?
חלק מהם רוצים למות. זה פשוט. טוב למות בעד ההתנגדות. זה הנרטיב הקטלני, הנוסחה הרעילה האיומה של חלק מהחברה הפלסטינית הצעירה. טוב למות. נקודה. בלי בעד ארצנו ובלי שטויות אחרות. חלק מהם מאסו בחייהם. הם כלואים בחברה ערבית מנצלת ומנשלת ורואים מדי יום את השכן העשיר, החזירי והמפונק שזה אנחנו, ועיניהם כלות. הם רואים שהם ממשיכים להיות שואבי המים ומערבבי הטיח, ואין להם אביב גפן שיצעק "אנחנו דור מזוין".
הזעקה היא פנימית. חלקם מיואשים מעצמם, ממה שהפכו להיות. צל חיוור של מדינה בדרך, בימים שבהם כל המדינות הערביות מתפרקות או מתאדות או סתם ממשיכות להיות סיוט לאנשים שגרים בהן. חלקם מיואשים מהשחיתות ברשות. חלקם מיואשים מהקיצוניות של חמאס. חלקם מיואשים מכך שאין רוח פלסטינית של יוזמה ועצמאות. חלקם מיואשים מכך שאין באמת רצון להגיע למדינה עצמאית.
שמעתי השבוע, דווקא במיאמי, את באסם עיד, לשעבר תחקירן על בארגון בצלם, שאמר שאבו מאזן מייצג במקרה הטוב את עצמו ואת שני ילדיו העשירים. עיד, קול צלול של יושרה כבר כמה עשורים, יודע שאבו מאזן לא רוצה מדינה פלסטינית מכיוון שהוא "חיסל" פוליטית את סלאם פיאד שעסק בדיוק בזה. חלק מהם אפילו לא רוצים מדינה פלסטינית. הם עושים זאת כלאחר יד, בהתקף זעם, בשיגעון, בהתפרצות.
לא פשוט להתמודד עם מי שנפשו חשקה למות. טרור המתאבדים של שנות ה־90 ותחילת האלפיים היה אחד האתגרים הקשים למדיניות הביטחון הישראלית. טייסי הקמיקאזה היפנים הביכו את מערך ההגנה וההתקפה האמריקאי במלחמת העולם השנייה. זה היה ועודנו נשק יום הדין שאי אפשר באמת להתגונן מפניו. את ארה"ב הוא הוביל להפיל בפעם הראשונה והאחרונה פצצת אטום. ריסוק יפן וההלם הובילו לכניעה ולשינוי המגמה. לנו אין הלוקסוס הזה. זה להפיל פצצת אטום על עצמנו. הם פה, מטר מאיתנו. חוץ מזה הבטחנו לא להיות הראשונים שמציגים נשק גרעיני במזרח התיכון, ואם הבטחנו אז כדאי שנקיים.
הנטייה הישראלית הטבעית היא ללכת בנתיב האמריקאי: סבל בלתי נסבל ועוצמה צבאית. זה מודל המערבון הקלאסי, אבל הוא לא עובד במציאות. תסתכלו על דאע"ש ועל חיזבאללה. אנשיהם לא מפסיקים למות ולחטוף וזה לא מעביר להם את החשק. קשה לאיים על מיואש בייאוש. קשה להפחיד את הרוצה למות במוות. קשה לזעזע את הסובל בסבל נוסף.
סגן נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, היה כאן השבוע. רעייתו ג'יל ושרה נתניהו הצטלמו וביקרו בסטודיו לאמנות של נשים דתיות בירושלים. ילדיו ונכדיו אכלו בטיילת בזמן הפיגוע. ביידן סיפר לנשיא המדינה ראובן ריבלין שיש בלוח הזמנים היומי שלו עדכון על מספר האמריקאים שנהרגו בעולם. "כולם היו בני", אמר ביידן ואי אפשר שלא להאמין לו.
ביידן אמר את מה שהישראלים מבקשים: שאין הצדקה לטרור ושהוא מגנה את הפיגוע ואת האי־גינוי של הפיגוע על ידי אבו מאזן. הוא אמר עוד דבר אחד: שהישראלים לא יכולים לפחד כל הזמן ממה שיקרה להם ברחוב, ושזה לא ילך רק בכוח. זו כמובן ססמה אמריקאית שניתן לנחור כלפיה בבוז ולומר בתגובה אליה שברק אובמה תמים ונרפה. אבל אפשר גם לשאול מה עוד אפשר לעשות חוץ מלהפעיל כוח. ובעיקר השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו, היא בדיוק אותה שאלה שאנחנו שואלים את הפלסטינים: מה אנחנו רוצים?
המכון האמריקאי "פיו" שאל את השאלה הזו ומצא תשובה לא מאוד מפתיעה ודי מייאשת, אם כי מובנת וקלה להסבר: הישראלים רוצים להיפטר מהערבים. סקר שערך המכון שאל יהודים ישראלים אם הם מסכימים לקביעה כי "יש לגרש או לסלק ערבים מישראל". כמחצית היהודים הישראלים מסכימים בהחלט (21%) או מסכימים (27%). שיעור דומה מתנגדים (29%) או מתנגדים בהחלט (17%).
על פי ממצאי הסקר, דתיים נוטים במיוחד לתמוך בגירוש ערבים. כשבעה מכל עשרה אומרים כי יש לסלק ערבים. חילונים נוטים לעמדה ההפוכה: רובם (58%) מתנגדים לדעה, כולל רבע שמתנגדים בהחלט. אך גם בקרב אלה המתארים את עצמם כישראלים חילונים, כשליש תומכים בגירוש ערבים מהמדינה.
בואו נניח לשאלה אם מדובר בהקצנה גזענית, ומה ההשלכות של המגמות האחרות שמראות שאנחנו יותר ימניים ויותר דתיים, ונשאל את עצמנו שאלה טכנית קטנה ופשוטה: לאן בדיוק נגרש את הערבים?
האם נגרש אותם למדינות ערב המתפרקות; לסוריה שבה מתרחש כבר חצי עשור פשע מלחמה שגבה את חייהם של חצי מיליון בני אדם; למצרים שנלחמת בחמאס ואין לאזרחיה כסף לפיתה, או לירדן שקלטה כבר בעל כורחה שני מיליון פליטים מעיראק וסוריה, ושתוספת של כמה מאות אלפי פלסטינים עלולה להביא לקריסתה ולהתייצבות דאע"ש בגבול הכי ארוך שלנו? אולי נשלח אותם לאירופה או נבקש מביידן שיסדר להם מקום באמריקה של טראמפ?
התשובה הטכנית ההיפותטית הזאת צריכה לחדד את השאלה מה אנחנו בדיוק רוצים. אם אנחנו רוצים שהם ילכו, אם אנחנו רוצים להיפרד מהם, עלינו לפעול בכל דרך כדי ליצור להם מקום טוב יותר או טוב מספיק. אם אנחנו לא רוצים בשום אופן שתהיה מדינת לאום לעם הפלסטיני ביהודה ושומרון או בכל מקום אחר, אז לאן בדיוק נגרש את הערבים? זה מחזיר אותנו לבסיס. כל מי שמתנגד למדינה פלסטינית עתידית אומר למעשה לכל הערבים, לאזרחים שלנו החיים איתנו ולאחים שלהם החיים לצדנו בשטחים: אין לכם לאן ללכת, אין לכם אופציה טובה יותר, אז תישארו איתנו, מיואשים, ממורמרים וכועסים.
ישראל חייבת לגרום לפלסטינים תחושה טובה יותר. שיש עתיד, שיש למה לשאוף, שיש מקום טוב יותר שאפשר ללכת אליו. ישראל חייבת לגבש תוכנית שתכלול את שיקום עזה בגדול ואת שיפור המצב בגדה. היא חייבת לפעול בדרך שבה היא תוכל לומר שיהיה טוב יותר. שיש מצב להצליח לחיות חיים טובים. לא טובים יותר מאשר בסוריה, זו סתם התרסה והשוואה פוגענית, אלא פשוט חיים טובים.
אם ניצור מקום שאליו כביכול יהיה אפשר "לגרש" את הערבים, או ללחוץ עליהם בנימוס שיעברו אולי, יתייתר מעצמו הצורך והחשק לעשות זאת. כי ההיגיון ההפוך עובד: ככל שנרצה יותר בגירוש ונהיה קשוחים ואכזריים יותר בשטח, הסיכוי שזה יקרה פשוט ייעלם.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2 [email protected]