דונלד טראמפ ידבר בשבוע הבא בוועידת איפא"ק – הוועידה השנתית של השדולה הפרו־ישראלית. מה יגיד? מי יודע. ספק אם טראמפ עצמו יודע. נאומיו הם לעתים קרובות ממטרה מאולתרת של משפטים ופסקאות שהקשר ביניהן רופף. אבל ודאי יאמר שהוא ידיד ישראל, ומן הסתם יאמר גם משהו על הבטחתו להיות “ניטרלי" בבואו לסייע במשא ומתן בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית. בדרך כלל נאומים מן הסוג הזה נסרקים במסרק דק של דיפלומטים ופרשנים המחפשים בהם רמזים למדיניות כזאת או אחרת בעתיד. נאומה של הילרי קלינטון בוועידה בלי ספק ייבחן בעיניים כאלה. במקרה של טראמפ, לא בטוח שיש בזה טעם. מה שיאמר בשבוע הבא אינו בהכרח מה שיאמר בעוד שבועיים, ומה שיאמר בעוד שבועיים לא בהכרח יעיד על מה שיעשה בעוד עשרה חודשים, אם וכאשר יתיישב על כס הנשיא.
שאלת “מי עדיף לישראל" תרדוף אותנו מעכשיו ועד יום הבחירות. זו שאלה מעניינת שוודאי אפשר להחיל על פתרונה כמה עקרונות של תורת המשחקים, ועוד יותר מזה ממצאים מתורת ההתנהגות. אולי דניאל כהנמן יודע, אולי דן אריאלי יודע, מה עדיף למדינה כמו ישראל: נשיא שהוא בגדר נעלם – אולי ייטה לה חסד ויפגין כלפיה ידידות. או נשיאה שהיא בגדר ידוע מראש – הילרי קלינטון תנהל מדיניות שגרתית, אך לא תחסוך חבטות מממשלת נתניהו, שעל העומד בראשה אין לה דעה טובה, ועל הקואליציה המרכיבה אותה יש לה דעה עוד פחות טובה.
תשובה לשאלה כזו תלויה בין השאר באישיותו של המשיב: האם הוא מטבעו מהמר, ועל כן מוכן לקחת את הסיכון הגלום בנשיא מסוג חדש, או שמא הוא שמרן המבכר את המוכר, ואפילו מדובר במוכר שאינו מלהיב. תשובה לשאלה הזו תלויה בין השאר גם בעמדותיו הפוליטיות של המשיב: האם הוא מעוניין בנשיאה שללא ספק תתעמת עם ראש ממשלת ישראל, אך ספק אם תשבור את הכלים, או שמא הוא סבור שהגיעו מים עד נפש, ושבאה העת לבדוק אם נשיא חריג יגיע למסקנה חריגה וינקוט מדיניות חריגה. כמובן, היא יכולה להיות חריגה לשני הכיוונים. אולי דונלד טראמפ אכן יוכיח שהוא ידיד גדול יותר מכל האחרים. ואולי יוכיח שהוא ידיד קטן יותר מכל האחרים. כאמור, לא בטוח שהוא עצמו יודע מה תוכניתו.
בראיון המקיף עם הנשיא ברק אובמה שפרסם הירחון “אטלנטיק" בשבוע שעבר ניתן היה להתרשם מעמדותיו של נשיא שהחליט על מדיניות חריגה. נשיא שמגדיר את החלטתו שלא לתקוף בסוריה, אף שמתח קו אדום, כרגע השחרור הגדול שלו מכבלי המדיניות המסורתית. אפשר כמובן לתהות על ההחלטה הזו ועל השלכותיה ארוכות הטווח, אפשר גם לתמוה על עוצמת השכנוע העצמי של הנשיא ועל רמת הביטחון העצמי שלו. ההיסטוריון ניל פרגוסון הגיב לראיון באבחנה חדה: “הכוח משחית בדרכים מחוכמות. נדמה שאת אובמה הפך לשחצן". כמה מקוראיו של הראיון הבחינו בעובדה שבכל 50 ומשהו עמודיו לא מצא הנשיא לנכון לציין אפילו משגה אחד בנעשה באשמתו. לעתים הוטעה – אך מעולם לא טעה.
שני המועמדים המובילים להחליף את אובמה יביאו איתם לתפקיד חולשות מוכרות. קלינטון מוכנה בהרבה להיות נשיאה מכפי שהיה אובמה כאשר נכנס לבית הלבן. ייתכן שבעייתה שהיא קצת מוכנה מדי, כמו פרי שהחקלאי השתהה בקטיף שלו מעבר למועד הרצוי. בהקשר הישראלי זה מבטיח כהונה של עוד נשיא המשוכנע שהוא יודע טוב מנתניהו מה ישראל צריכה לעשות. טראמפ מוכן לתפקיד עוד פחות מכפי שהיה אובמה כאשר נכנס לבית הלבן. אך בתחרות של ארוגנטיות הוא יכול לנצח אותו כבר עכשיו, ובמזג סוער אין לו מתחרים. בהקשר הישראלי זה מבטיח הפתעות. עכשיו תחליטו מה טוב לנו יותר: הטפות או הפתעות?