השנה הראשונה לממשלתו הרביעית של בנימין נתניהו (הממשלה ה־34) מזכירה מאוד בכל הקשור להתנהלותו בנושאי חוץ וביטחון את ממשלות ישראל ה־23 וה־24 של יצחק שמיר. למרות הפרש הגילים – שמיר היה בשנת 1988 בן 73 ונתניהו בן 67 - הם ניחנו לפחות בארבע תכונות דומות: זהירות מופלגת וחשש מלהיגרר להרפתקנות, קידוש הסטטוס קוו, סלידה מהעולם הערבי וחשדנות כלפי העולם.
נתניהו זיקק תכונות אלה לכדי תורה מדינית וביטחונית. זהירותו באה לידי ביטוי במלחמת עזה השלישית שבה – יחד עם שר הביטחון משה יעלון, ובגיבוי המטה הכללי – לא חתר להכרעה ולכיבוש הרצועה ביודעו שזו החלופה הגרועה מכל והסתפק בהנחתת מכה כואבת על חמאס בתקווה להרתיעו לשנים אחדות. עד כה גישה זו מוכיחה את עצמה.
גם בגבולות הצפון מתאפיינת המדיניות של ממשלת נתניהו בזהירות רבה כשבראש ובראשונה היעדים הם לשמור על השקט ברמת הגולן ולהמשיך להרתיע את חיזבאללה בגבול לבנון. וכל זאת תוך ניצול הזדמנויות לפגוע בחיזבאללה, במשטרו של אסד ובמשמרות המהפכה של איראן כשאלה חוברים לניסיונות לספק נשק מתקדם, בעיקר טילים, או להקים תשתיות טרור ברמת הגולן. הפעולות האלה באמצעות חיל האוויר, שמיוחסות לישראל לפי מקורות זרים, נעשות באחריות ובתבונה שלא להותיר טביעת אצבעות ובלי לקבל אחריות עליהן.
גם בתחום מדיניות החוץ מזכירה ממשלת נתניהו את זו של שמיר. כמוהו היא עושה כל מאמץ להדוף את הלחצים הבינלאומיים שמבקשים ממנה לחדש את המשא ומתן עם הרשות הפלסטינית. שמיר בסופו של דבר נכנע ונאלץ ללכת לוועידת שלום אזורית ובינלאומית שנכפתה עליו.
עד כה תמרוניה של הממשלה צלחו בידיה. היא אינה מחדשת את המשא ומתן המדיני ואינה מציעה יוזמות משלה. אך מאידך היא גם לא שברה את הכלים מול ממשלות ידידות באירופה. לעומת זאת, התנהלותו של נתניהו, שהובילה אותו לעימות אישי עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה על רקע הסכם הגרעין עם איראן, הייתה מופקרת, וגם אם לא הסתיימה בתאונה חזיתית, ממדי הנזק עדיין זקוקים להערכת שמאי מיומן.
הבעיה המרכזית של ממשלת נתניהו ובעצם של מדינת ישראל היא היחסים המתערערים עם הפלסטינים, על רקע גל טרור עממי, שעלול לצאת מכלל שליטה. הגישה של נתניהו ויעלון לנהל את הסכסוך מצליחה לפי שעה, אך לא לעולם חוסן. ובעניין זה אפשר שישראל מחמיצה הזדמנות בלתי חוזרת. אל מול התפרקות של מדינות המזרח התיכון – סוריה, עיראק, לוב, תימן וסודאן – והצמצום של תוכנית הגרעין של איראן, מצבה הגיאו־אסטרטגי של ישראל לא היה מעולם טוב יותר. למשוואה זו יש להוסיף את הקשרים הביטחוניים ההדוקים ביותר עם מצרים וירדן על רקע אויבים משותפים: חמאס והטרור של דאע"ש. וכך למעשה אין היום שום איום רציני על קיומה של ישראל.
אך נתניהו, בשל שמרנותו, חשדנותו, פחדיו וגם כנראה השקפת עולמו, אינו מנצל את ההזדמנויות שנקרות בדרכה של ישראל. הוא אומנם מדבר על הקשרים הסודיים הנרקמים בין ישראל לעולם הסוני – ערב הסעודית ומדינות המפרץ, בצל החשש מפני חתירת איראן להגמוניה אזורית – אך בלי מהלכים לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני תמשיך ישראל לדשדש בביצת הסטטוס קוו שמאיימת על הלכידות שלה ופורמת את התפרים שמאחדים את הישראלים כאומה.