כשהסתיימה חקירתו של הנשיא לשעבר משה קצב בחשד לעבירות מין, הציעה לו הפרקליטות, על דעתו של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, עסקת טיעון נדירה בנדיבותה וקלה במשקלה, וזאת בשל הפער בין המעשים שבהם הוא נחשד לבין מה שבסופו של דבר סברה הפרקליטות שניתן להוכיח בבית המשפט.
במסגרת עסקה זו היה אמור קצב להודות בעבירות קלות במיוחד של הטרדה מינית, ולהיות נידון לשישה חודשי עבודות שירות. אילו היה בוחר בעסקה, הוא לא היה מבלה ולו יום אחד בכלא, וכבר לפני שנים הפרשה הייתה מתאדה מהתודעה הציבורית.
ארגוני נשים ואחרים תקפו את עסקת הטיעון וחלקם עתרו לבג"ץ, אולם בג"ץ הכשיר אותה. ברגע האחרון, על מדרגות בית משפט השלום בירושלים, חל פיתול בעלילה והנשיא לשעבר החליט לא לחתום על עסקת הטיעון. כשעשה זאת הוא לבטח ידע מה מצפה לו ואיזה סיכון הוא נוטל על עצמו, ובכל זאת ובניגוד לכל היגיון עמד בסירובו לקבל את עסקת החלומות. ככל הנראה משום שלדעתו הוא לא עשה רע.
הדיון הקרוב בוועדת השחרורים בעניינו של קצב, שריצה כבר שני שלישים משבע שנות מאסרו, מעורר מחלוקת ציבורית ויצרית. קבוצות נשים דעתניות, בעיקר פוליטיקאיות פופוליסטיות, מתנגדות בבוטות וללא חמלה לשחרורו מהכלא. הן מבקשות למצות עם קצב את הדין עד סופו, ולהקפיד בעניינו על קוצו של יוד. מאידך, ישנם אחרים - ובהם גם נשים - שמגלים קצת יותר אמפתיה ותומכים בשחרורו של קצב, על פי דין ועל פי "מבחן בוזגלו".
קצב אינו מבקש העדפה, אלא שינהגו בו כאילו היה בוזגלו. בנסיבות דומות אפשר לקבוע בוודאות גבוהה שבוזגלו היה משתחרר בחודש הבא, ללא מהומות ארסיות בתקשורת. לפיכך ניתן לקבוע, ולא רק מניסיונו של קצב, שמבחן בוזגלו המקורי מלפני כ־35 שנים עשה סיבוב וכעת התוצאה היא שככל שאתה חשוב יותר כך ירדפו אותך יותר. לפחות מבחינה ציבורית.
# # #
חוק שחרור על תנאי ממאסר (תשס"א 2001) הוא הבסיס המשפטי לשחרור אסיר על תנאי בתום ריצוי שני שלישים ממאסרו, וידוע גם בשם העממי "התנהגות טובה". סעיף 9 שבו קובע "בבואה (הכוונה לוועדת השחרורים - י"ג) להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על תנאי, תשקול הוועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של אסיר לשלום הציבור... את סיכוי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא".
אין צורך להיות עילוי משפטי או גאון פסיכולוגי כדי להגיע למסקנה שמשה קצב עונה על כל הקריטריונים הקבועים בחוק לשחרור מוקדם וכי שחרור זה הינו מחויב בדין.
הטענה העיקרית מפיהן של מתנגדות השחרור היא שקצב לא הודה במעשה ולא הביע חרטה. ובכן, החוק אינו דורש זאת ובמידה רבה מדובר בדרישה לא אנושית ולא הוגנת. גם אם האסיר הורשע בבית משפט, הוא עדיין יכול להאמין שהרשעתו הייתה בטעות וכי הוא זכאי. את זכות האמונה והמחשבה החופשית אין איש רשאי ליטול, ולא בכדי ההודאה והחרטה אינן דרישה שבחוק.
הנשיא לשעבר הורשע בדינו בעבירות אינוס. זו אמת משפטית שאין לערער עליה יותר, אך לא תמיד האמת המשפטית היא גם האמת האמיתית והאובייקטיבית. עולם המשפט בעולם ובארץ רווי מקרים של מורשעים בדין שבדיעבד התברר שהרשעותיהם התבססו על תשתית רעועה ולא נכונה, ובעצם הם זכאים (למשל בפרויקט החפות בארה"ב).
אם כך, מדוע אדם - גם אם הוא נשיא המדינה לשעבר - שהיה מוכן ליטול סיכון כמעט ודאי של שנות מאסר רבות על מנת שלא להודות בהטרדה מינית קלה נדרש עכשיו להודות בעבירות אינוס כשהוא עצמו ממשיך להאמין בחפותו או לחלום עליה? הפן הציבורי והמשפטי הוכרע, קצב הורשע בעבירות חמורות ויושב כבר כמעט חמש שנים בכלא. עכשיו הגיע תורן של החמלה וההגינות.
לצערי הרב, בשנים האחרונות אנו עדים יותר ויותר לתופעות מטרידות של בתי המשפט שפוסקים גם על פי הלכי הרוח בכיכר השוק. שופטים בעלי אומץ אינטלקטואלי הודו בהשפעתה של המחלוקת הציבורית והתקשורת על פסיקותיהם. אני מקווה שוועדת השחרורים לא תיפול למלכודת רעשי הרקע שמתנגנים סביבה בדציבלים גבוהים וצורמניים, ותפסוק על פי עקרונות הדין והצדק ותשחרר את קצב בערב פסח ממאסרו.
שוברת שורות
אל תתבלבלו, שרת התרבות מירי רגב מתעתעת. תחת כסות העממיות והלשון הלא סטרילית מסתתרת פוליטיקאית שנונה, אינטליגנטית, בעלת קסם אישי וערמומית.
קראתי בעיון את הראיון המקיף שנתנה בסוף השבוע לאחד המוספים. הוא היה ברובו רהוט, סדור ומכוון מטרה. מטרה שגם אם לא כולם אוהבים אותה היא לגיטימית במשטר דמוקרטי, והמנדט שקיבלה רגב מהציבור מסמיך אותה להגשימה.
בחירות דמוקרטיות אינן שאלה של נוחות. מירי רגב נבחרה לכהונתה בממשלה שהתחייבה לתומכיה לשנות את המציאות הישראלית בתחומים שונים, גם בתחום התרבות.
עולם התרבות הישראלי נשלט על ידי אליטות תרבותיות מבית מדרשו של המערב, והתרבות המזרחית במקרה הטוב היא סוג של אפליה מתקנת. האליטות שימרו את כוחן ומעמדן וסגרו את השורות, אך מדינת ישראל משתנה וכך גם הדמוגרפיה, ויש צורך לפתוח את השורות. מהראיון עם השרה רגב לא התרשמתי שמטרתה העיקרית היא להרוס את האליטות התרבותיות הקיימות, אלא לרווח את השורות ולאפשר לאליטות נוספות לתפוס את מקומן בקדמת הבמה.
מרבית תוכניותיה האופרטיביות של רגב במשרד התרבות, כפי שפורטו בראיון, הן לגיטימיות גם אם הן לא מעוררות התפעלות. מותר לה בהחלט להוציא אותן לפועל וצריך לתת לה הזדמנות ראויה.
רגב לא אימצה את סגנון הפוליטיקלי קורקט. היא קצת בוטה ופרובוקטיבית, אך אלה עניינים של צורה ולא של מהות. בדרך זו היא סוללת את דרכה לצמרת, עד כה בהצלחה לא מבוטלת. יש לה אפילו תלמיד שקדן מעבר לאוקיינוס, שכמובן עולה על מורתו עשרת מונים - דונלד טראמפ שמו. יכול להיות שהשניים
הללו זיהו את מנגנוני הפוליטיקה החדשה הרבה לפני כולם. ימים יגידו.
בשם האנונימיות
כמו להקת דגי פיראניה טורפים, התנפלו השבוע מכל עבר על מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך שדיווח בכנס סגור כי הנחה שלא לבדוק תלונות אנונימיות על הטרדה מינית בתוך המשטרה, כדי למנוע סחטנות והתחשבנות.
שאלתי לכל המתנפלים והמתנפלות: מה ההבדל בין תלונה אנונימית לטוקבק מגעיל או לפוסט מכפיש שגם הם אנונימיים וכאלה כבר גרמו לאנשים לשלוח יד בנפשם? ומדוע ראשי העולם הדמוקרטי, המאפשר גלישה חופשית ברשת, מטכסים עצה בעזרת מיטב המשפטנים כיצד לבלום את ההשתלחות המבזה ברשתות החברתיות? אם יש לכם תשובה אשמח לשמוע.