תמונת הניצחון של דאעש לא צולמה אתמול בנמל התעופה של בריסל, וגם לא בתחנת הרכבת התחתית שהותקפה. תמונת הניצחון הוקרנה על עשרות מיליוני מסכים דיגיטליים בגדלים שונים ונראתה בה פדריקה מוגריני, שרת החוץ האיטלקייה של האיחוד האירופי, כשהיא לא מצליחה לבלום את דמעותיה, קוטעת מסיבת עיתונאים עם שר החוץ הירדני, וממהרת החוצה ממררת בבכי. בעיניים של דאעש, כך נראית תבוסה. זה ההבדל בין חברת אנוש המקדשת את החיים, הערכים, התרבות והסובלנות, לבין פראי אדם שסוגדים למוות.
התבוסה הזו לא תימשך לנצח. בסוף, האסימון ייפול גם בבריסל. גם האירופים יבינו מתישהו שהם נלחמים על חייהם. שלא מדובר בפיגוע טרור או בהתקפת טרור, אלא במערכה שיש המכנים אותה (כמו שר הביטחון יעלון) מלחמת עולם שלישית. מלחמת העולם הראשונה ניטשה על אדמת אירופה. השנייה התחלקה בין אירופה לאזורים נוספים. השלישית גלובלית, חמקמקה, האויב בלתי נראה, אבל לא פחות מסוכן. הוא גדל, משגשג ופורח בחצר האחורית של אירופה. השלב החשוב ביותר של היבשת המזדקנת הזו במאבק לחיים הוא זיהוי האויב והגדרתו. חלק מהצרות שלהם, הביאו האירופים על עצמם.
מידה מסוימת של צניעות רצויה גם אצלנו. ראש הממשלה נתניהו סיפר אתמול איך נוחתות בישראל כל יום משלחות מכל העולם שבאות ללמוד איך נלחמים בטרור. איפה נוחתת המשלחת הישראלית שמנסה לקושש פתרון לגל הטרור שמשתולל כאן אצלנו בחצי השנה האחרונה? לכן כדאי שגם אנחנו ננחת כמה שיותר מהר. אין לנו מונופול על כלום, וגם לא על המלחמה בטרור.
אנחנו מורגלים לטרור, גדלנו יחד איתו ולמדנו להתמודד מולו ולחיות בצלו. אצל האירופים, מדובר בחוויה חדשה יחסית. ייקח להם זמן להתרגל. את השינוי האמיתי צריכים לעשות המנהיגים. הם אלה שצריכים לתת את ההוראות ולערוך את השינויים הנדרשים להבנה נכונה של המצב החדש. אצל רובם, זה עוד לא קרה. יישפך עוד לא מעט דם עד שזה יקרה. עוד לא נולד החכם שילמד מניסיונם של אחרים והאירופים ייאלצו ללמוד בדרך הקשה. הם בקושי בתחילת הדרך הזו.
האירופים ייאלצו לבצע איזון אינטרסים מחודש בין חופש הפרט, זכויות האדם, החירות המוחלטת, לבין זכות החיים וקדושתם. הם יבינו שחלום האיחוד האירופי הפתוח, החופשי, המשוחרר ונטול הדאגות, צריך להיגנז לתקופה ארוכה. הם יצטרכו לאחד את זרועות הביטחון של המדינות השונות, לסנכרן את הנתונים, לאגם את המודיעין ולצופף את השורות. מתישהו הם גם יבינו שאין קשר בין הסכסוך הישראלי־פלסטיני לטרור הדאעשי הקיצוני או לתופעת אל־קאעידה שקדמה לו. עובדה: דאעש בינתיים לא מתעניין בישראל ומצהיר ש”הסוגיה הפלסטינית אינה הבעיה המרכזית של המוסלמים”.
ביום שבו האירופים יבינו שהאסלאם הקיצוני לא מוכן לפשרה, לא מעוניין בפשרה ולא מכיר בפשרה, אלא שואף לכבוש ולהשמיד את כל מה שאינו הוא־עצמו, יתחיל המסע שלהם לניצחון, שיושג בהרבה יותר דם, יזע ודמעות מאשר הניצחונות הקודמים. אנחנו בעידן הג’יהאד והוא כאן, כדי להישאר.