אני מנסה לומר את הדברים בשיא האיפוק בשעה שאני קורא את הדיווחים על הטבח שעשו מוסלמים בבריסל – ואני שואל את עצמי מתי יחדלו סוף־סוף מטיפי שקר במקומותינו, מסוגו של יובל דיסקין, לפזר דברי אשליה מחוסרי בסיס שמתוכם אנחנו, האזרחים הנבערים מדעת, כביכול, צריכים ללמוד שהאשם הוא בנו, בקורבנות, ולא ברוצחים.
יובל דיסקין מונה לתפקיד ראש השב"כ כחודשיים לפני שממשלתו של אריאל שרון פתחה במבצע לגירוש אלפי יהודים מבתיהם בגוש קטיף ובצפון השומרון. לכן כנראה, יש לדבריו, בעיני חוגים מסוימים, משקל עודף, העולה על זה של סתם אזרחים מן השורה, אבל כשהוא מדבר על כך שיש לתת "תקווה" לצעירים היוצאים מעת לעת מצוידים בסכינים או בכלי משחית אחרים כדי לרצוח עוברי אורח תמימים, יש בוודאי מקום לפקפק בדבר איכותו של המשקל הזה.
צריך גם להניח שכאשר הוא נשאל בזמנו לגבי טיבו של המהלך המרושע, שהייתה בו רק איוולת, הוא קבע ש"ההתנתקות" תביא רק ברכה – ואולי גם “תקווה" לצעירים ברצועת עזה. יכול גם להיות שאם הוא היה מפקפק בהגיונו של המהלך, ראש הממשלה היה בוחר במישהו אחר לתפקיד הזה. משה יעלון, אז הרמטכ"ל, למד זאת על בשרו.
אזרחים חפים מפשע נרצחים בכל רחבי העולם בידי ארגוני טרור מוסלמיים. המבצעים אינם מחפשים “תקווה". הם מבקשים לקיים אידיאולוגיה רצחנית. הג’יהאד האסלאמי רוצה להשליט בעולם “סדר חדש". זה מה שרצו אלה שפגעו במגדלי התאומים בניו יורק – וזה מה שרצו מבצעי הטבח באולם התיאטרון בפריז לפני כמה חודשים וזה מה שרצו אלה שרצחו ישראלים באיסטנבול בסוף השבוע.
שטחים לא לנו
במדינות רבות לא הבינו אותנו במשך הרבה שנים. טענו כלפינו שאנחנו מביאים על עצמנו את הטרור האסלאמי כי “כבשנו" שטחים לא־לנו. אז עכשיו הם מקבלים את זה בחזרה בפרצופם הצבוע. גם באירופה – וגם במקומות אחרים. התנועה הציונית ביקשה בסך הכל להקים כאן בית לאומי לעם היהודי. הרעיון היה מעוגן במסמכים בינלאומיים. היהודים לא הגיעו לארץ לא־להם. כאן עוצבה לאומיותם לפני אלפי שנים. הערבים פתחו במעשי רצח של יהודים למן היום הראשון. הם לא חיפשו “תקווה". הם חיפשו להרוג ביהודים. זה החל עוד בימים שבהם טרם שלטנו על “עם אחר", כמאמרם של מתנבאים מסוגו של יובל דיסקין, וזה נמשך עד עצם היום הזה.
והמעניין הוא שהפציפיסטים הגדולים ביותר הם דווקא יוצאי מערכת הביטחון – ואני חושד בהם שהם מבקשים לכפר באמירותיהם המבקשות “פתרון מדיני" על שנים של אוזלת יד מחפירה. לא המצפון מייסר אותם.
לא יהיה פתרון מדיני ולא תהיה לערבים “תקווה" מן הסוג שעליה מדבר יובל דיסקין. מה שהערבים רוצים – הם לא יקבלו. המדינה היהודית תישאר כאן לעד. את גלגלי ההיסטוריה אי אפשר לסובב לאחור. לאחר מלחמות, גם באירופה, גבולות משתנים. עשרות מיליוני פליטים נדדו – ונקלטו במדינות שבהן הם נחתו.
ביטויים על כך שצריך לתת “תקווה" לרוצחים רק מעודדים טרור. יובל דיסקין צריך להבין את זה. אמירות כאלה רק מפיחות רוח גבית בכל מי שחושב שעוד רצח ועוד רצח יובילו אותו למטרה. פייסנות לא מחסלת טרור.
יש לקוות שגם בבלגיה וגם בצרפת כבר מבינים את זה. המרצחים האסלאמים לא פועלים משום שלא מתייחסים אליהם יפה. הם פועלים מכוח טירוף משיחי – וכך הם ינהגו כל עוד תתקיים אצלם “התקווה" שהם יכולים להשתלט על טריטוריות ולהנהיג בהן אג’נדה אסלאמית.
ולכן אל תתפלאו שיש האומרים שאירופה הדקדנטית, המתחסדת, המטילה חרמות על המדינה היהודית, מקבלת בדיוק את מה שמגיע לה.