1
עבור ישראלים רבים בריסל היא יעד פחות מוכר ופחות רלוונטי לתיירות באירופה. למעט יהלומנים או אורחים בתערוכות בינלאומיות, תיירים אינם מגלים עניין מיוחד בעיר הכוללת קהילה יהודית גדולה יחסית, גאה ומעורבת. מנגד, עבור דאע"ש והאסלאם הקיצוני בריסל היא יעד אסטרטגי: מקום משכנו של האיחוד האירופי, האכסניה של מטה ברית נאט"ו ומטה פיקוד אירופה של צבא ארה"ב. בריסל היא סמל ויעד קלאסי לטרור.
הפיגועים הקשים בבריסל ובאיסטנבול השבוע, המצטרפים לפיגועים בפריז וביעדים אחרים באירופה, גוררים לצד ההלם, הבהלה והחרדה לעתיד, גם הצהרות לוחמניות מצד מנהיגי המדינות הנפגעות. אולם לצד אלה נראה כי אירופה עדיין מדחיקה את מה שנראה כמלחמת עולם שלישית. אומנם בעצימות נמוכה, אך עם סכנות גדולות בנפש, בכלכלה, בתיירות ובשוק ההון.
במובנים מסוימים, המנהיגות האירופית מעכבת את האסימון מליפול, אולם מתחת להצהרות ישנה חרדה גדולה מאוד שבאה לידי ביטוי בעיקר בלונדון, שם נערכים גורמי המודיעין והביטחון להתמודדות עם אתגרים מורכבים של מספר פיגועים במקביל.
גם באיסטנבול - שהוכרזה על ידי מגזין תיירות בינלאומי מוביל כיעד התיירותי השני בטיבו בעולם אחרי לונדון - החרדה גדולה. שם עוד לא הפנימו שמי שמגדל את הנחש ומספק לו מזון ואכסניה, סופו שהנחש יגדל ויכיש דווקא אותו. אולם דווקא הפיגוע הקשה באיסטנבול וההרוגים הישראלים יכולים לשמש כהזדמנות לחיזוק היחסים - תחילה על סמך אינטרסים משותפים - ובהמשך גם ליחסים דיפלומטיים נורמליים.
למדינת ישראל אינטרסים זהים עם טורקיה - ועם אירופה כולה - בתחום הלחימה בטרור המוסלמי הקיצוני. שותפות נוספות הן מצרים, סעודיה, ירדן, כווית ואיחוד האמירויות. האויב המשותף מוגדר וברור.
ישראל יכולה בשום שכל לחזק את מעמדה ולחזור להיות אור לגויים בשעתם הקשה. הבעיות הגלובליות דורשות פתרונות גלובליים, ולישראל יש מה להציע: מודיעין איכותי, תפיסות לחימה, טכנולוגיה נגד הטרור, טכניקות קרביות, מעקב אחר חשבונות בנק לטרור, "טיפול" בכבודה באוויר, בים ובמעברים יבשתיים ועוד.
אירופה מוטרדת מאוד מאלפי הצעירים שיצאו לרעות בשדות דאע"ש ולומדים את האידיאולוגיה ואת "המקצוע". חזרתם הביתה היא בשורת איוב עבור רשויות הביטחון וסוכנויות המודיעין במדינות אירופה. והרגע הזה יגיע.
ברוב מדינות אירופה ישנה כבר קרקע פורייה שתקלוט את השבים, וביחד עם חלק מהפליטים מסוריה ומהקהילות המוסלמיות הקיימות - האתגר כפול ומכופל.
ישראל וארה"ב יכולות להוביל ביחד את שילוב הידיים הבינלאומי הזה מול מטרות־על מוסכמות, מדודות ומתוקצבות. ובמקביל, גם כדי לשמש דוגמה, נצטרך לדכא את גל הטרור הפנימי אצלנו. וזה כבר עניין של ביבי לבדו.
2
יש סיפור ידוע על שרלוק הולמס שיצא לאחד ממסעותיו במדבר עם פמלייתו הגדולה. כששיירתו הגיעה לעת ערב לחניון הלילה, התקינו העוזרים ארוחה, הבעירו מדורה, שרו קצת ולאט־לאט נכנסו לאוהלים והלכו לישון. לקראת שתיים אחר חצות העיר הולמס את ד"ר ווטסון עוזרו.
"מה אתה רואה?", שאל הבלש. "האם אתה רואה את שביל החלב?"
"כן", השיב ד"ר ווטסון. "אני רואה גם את כוכב הצפון".
"האם אתה מבחין בעגלה הגדולה?", המשיך הבלש ונענה בחיוב.
"ואתה יודע מה המשמעות של המראה הזה?", שאל הבלש.
"אני מבין שהיקום עצום בגודלו", השיב העוזר.
"לא. המשמעות היא שגנבו לנו את האוהל".
הסיפור הקטן הזה מלמד שכל אחד יכול לראות דבר אחר מתוך אותו מקום ומול אותן עובדות. כך קרה אצלנו השבוע. בעוד מנהיגים צבאיים ומדינאים נרגעים ונסמכים על ניסיון ועל ניתוח מודיעיני מנאומו של חסן נסראללה; הציבור בחלקו נכנס לחרדה מההבטחות שבמלחמה הבאה יפגע חיזבאללה בכור בדימונה.
נאומו של נסראללה אמר בערך כך: אין לי כוונה לתקוף את ישראל. יש לי צרות אחרות בלבנון, בסוריה ובמקומות נוספים, אבל אם יש לכם מחשבות לתקוף אותי כדי להשיג הישגים, לשנות סדר יום או ללכד את העם, לא יהיו לי מגבלות וסייגים.
בזהירות רבה אפשר לומר שההרתעה הישראלית מול חיזבאללה, שהתעצבה במלחמה לפני עשר שנים ושתוחזקה במספר פעולות בשנים האחרונות, מוכיחה את עצמה. בינתיים.
3
בסוף השבוע שעבר ביקרתי במושבי גבול הלבנון. הייתי בזרעית, ספסופה, אביבים ועוד. התושבים שם חזקים וגאים מחד, ומוטרדים מאידך. הם חשים כי הם מאבדים את מעמדם הייחודי בעיני רשויות המדינה, כמי שיושבים על גדר הגבול, עשרות ומאות מטרים מחיזבאללה, עם עבר כואב של פיגועים וקורבנות מאירועי טרור ועם חרדה מהבאות.
וככה הם סיפרו לי: כבר שנתיים שהצבא לא מסייע בשמירה על היישובים. הם זקוקים לזה לא רק בהיבט של כוח אדם, אלא גם כאקט חינוכי של הקשר הטבוע עמוק בתולדות הציונות בין הצבא להתיישבות. היו תקופות שבהן אלופי פיקוד הצפון לא ויתרו על הקשר הזה - גם גרו בקיבוץ או במושב באזור וגם שלחו את המפקדים והחיילים לשערי היישובים.
במקביל, הודיע משרד הביטחון לכיתות הכוננות כי הוא כבר אינו ערב לביטוח שלהם, ומעביר זאת לידי הביטוח הלאומי. כתוצאה מכך, רבים החזירו את הנשק ופרשו מכיתת הכוננות. את הרב"שים מגבילים במספר קילומטרים ליום. אבל לא מדובר בכסף אלא ביחס ובתחושה של שותפות בחיי השגרה לאורך הגבול; הרי במשך שנים קראנו להם "השכפ"צ של המדינה".
ביום חמישי בערב, במסיבת פורים מוקדמת בזרעית יחד עם 84 משפחות, ניגש אלי משה, ממייסדי היישוב, ולחש לי "בניהו, מה עשינו? למה ככה?!". עיניו עצובות ודואגות לעתיד, אך נחושות לא לאבד את התקווה.
"יהיה בסדר", לחשתי אף על פי שאני שונא את המשפט הזה.
נחמתו הייתה שזכה במקום הראשון בתחרות התחפושות. הוא התחפש למשה בתיבה.
4
מספר תפקידים מרכזיים יש למנכ"ל משרד הביטחון: לנהל את המשרד הגדול, החשוב ורווי המטלות והתקציבים, ולספק שירותי הכשרה לצה"ל, לחזק את כושר הייעוץ הבכיר במעגל הראשון של שר הביטחון, ולשמש (בעת הצורך) כמנוף בידי שר הביטחון להפעלת בלמים ואיזונים מול עוצמת הרמטכ"ל.
את כל אלה עשה דן הראל, המנכ"ל שהודיע השבוע על פרישה בצניעות, במסירות ובחוכמה. הנכס העיקרי של הראל בתפקיד הזה, כמו בתפקידים קודמים, הוא דווקא מה שאין לו: אגו.
לאחר מלחמת לבנון השנייה, כשהצבא היה "על הקרשים", קרא הרמטכ"ל גבי אשכנזי להראל לחזור מארה"ב ולשמש כסגנו. אשכנזי וצה"ל היו צריכים אז מפקד עם טוריה ביד ולא פילוסוף בעל חזון. הראל הכריז שהוא בא להיות סגן רמטכ"ל ולא יתמודד על הרמטכ"לות, וניגש לעבודה: אימונים, ציוד, חידוש מלאים, טיפול בימ"חים, תרגילים, מבצעים ועוד. סיים והלך.
כשקרא לו שר הביטחון משה יעלון, הוא התייצב לשלוש שנים רוויות בפעילות: תקציב, ייצוא ביטחוני, פריצה לשווקים חדשים, מעבר לנגב ועוד. שלוש שנים בלי רעש, בלי צלצולים, בלי תקשורת וכאמור - בלי אגו. תודה, דן, ובהצלחה.
שבת שלום.