מרכז הקליטה "נורית" בבאר שבע השבוע. 17 יהודים מתימן שהגיעו ארצה במבצע חשאי, הצטרפו לעוד שתי משפחות שעלו לפני חודשיים. ילדים אתיופים משחקים בחצר עם חבריהם, עולים חדשים מקולומביה ומרוסיה.
בכניסה למשרד ההנהלה אני רואה את אחת מעובדות מרכז הקליטה, עולה ותיקה מאתיופיה, מניחה יד מנחמת על כתפה של עולה חדשה מצרפת. "בעלך ימצא עבודה ואחר כך את", היא אומרת לה, "את תראי, זה יהיה בסדר, עוד קצת זמן ותסתדרו". אני חושבת לעצמי - זה עדיין קורה, מדינת ישראל כבית לעם היהודי שהיה בגלות. הציונות הזאת עוד קורית.
במרכז הקליטה בבאר שבע חיים יהודים שהגיעו מ־15 מדינות: קובה, גיאורגיה, הודו, גרמניה, ארה"ב, אתיופיה, תימן ועוד. כולם מתפללים בבית כנסת אחד, שלפני שבועיים הוכנס אליו ספר תורה חדש. יהודים מכל העולם קוראים באותו ספר תורה, באותה שפה - שאולי לא השתמשו בה ביומיום במשך אלפי שנים, אבל היא נשארה בכתובים ועכשיו חיה ונושמת מחדש.
רק 50 יהודים נשארו בתימן מתוך קהילה עתיקת יומין שהייתה שם. על פי מסורת יהודי תימן, הם היו שם עוד מחורבן בית ראשון. מצבות עתיקות שהתגלו שם מעידות על יהודים שחיו במדינה לפני 2,300 שנים. קהילה שלא השתייכה לספרדים או לאשכנזים, אלא כזו שעמדה בפני עצמה וניהלה קשרים הדוקים עם יהודי העולם; קשרים שמתועדים גם בחליפות מכתבים ושאלות ותשובות.
"פה אפשר לעשות הכל"
אני פוגשת במרכז הקליטה את הדייה נהרי. היא עלתה כבר לפני חמש שנים מריידה שבתימן. באותם ימים, היא נראתה בדיוק כמו הנשים שעלו השבוע לארץ, עם בגדים רחבים ושחורים ו"שילה" - בד שמכסה חצי מהפנים. אלה שעלו השבוע לא מדברות עברית, ואפשר לומר שהן עדיין די בהלם מהטיסות ובעיקר מההתעניינות התקשורתית.
"כשרק הגעתי לארץ, נסעתי עם בעלי באוטובוס לשוק ודיברנו בינינו", מספרת נהרי וצוחקת: "לבשתי את ה'שילה' ואז אישה אחת אמרה לי 'למה את מדברת איתו?'. עניתי לה 'זה בעלי', והיא אמרה לי: 'אבל את ערבייה והוא יהודי'. הסברתי לה שאנחנו יהודים תימנים".
הדייה - "מתנה" בערבית - התחתנה כשהייתה בת 10. "ההורים פחדו על הבנות מהערבים, אז חיתנו אותנו. אני לא זוכרת הרבה, רק שלא רציתי להתחתן. רציתי לשחק. רציתי את אמא שלי. אבל הם היו נחמדים אלי, אז לא הייתה לי סיבה לברוח... בעלי, שהיה אז בערך בן 18, היה לוקח אותי לבקר את אמא שלי, בהמשך הרחוב כשהייתי מתגעגעת אליהם".
כשמתחתנים בגיל כל כך צעיר, מתי הופכים לזוג באמת?
"כשילדה נהיית אישה, ואם הם בסדר אחד עם השני, אז הופכים לזוג. אם לא, מתגרשים".
החיים של הדייה התהפכו לגמרי מאז העלייה לישראל. היום היא עובדת במרכז קליטה בבאר שבע, מלווה עולים מתימן בקליטתם. "אני לא פוחדת. הולכת מתי שאני צריכה, גם בלילה", היא משחזרת, "שם בתימן, בריידה, אישה לא יכולה לעבוד במקום ציבורי ולא יכולה לנהל כלום. היא בבית. מבשלת, מנקה, לא יוצאת בלילה. בחוץ אין אורות וגם בתוך הבית יש כל הזמן הפסקות חשמל. אם את יוצאת, המשטרה תעצור אותך. בעצם שם כל אחד חושב שהוא משטרה. פה ראיתי שאני יכולה לעשות הכל".
מה את מציעה לנשים שרק הגיעו?
"דבר ראשון ללמוד. זה מאוד חשוב. ולחפש עבודה. וגם לא לחתום על מסמכים בלי שיודעים טוב טוב על מה חותמים. אני ברוך השם לא נפלתי בזה, אבל יש כאלה שעשו טעויות".
למה את מתגעגעת?
הדייה מוציאה תמונה ישנה של הבית שמשפחתה השאירה בכפר שבמחוז צנעה. "אני לא מתגעגעת לכלום", היא אומרת. "הבתים של היהודים ריקים, השכנים שנשארו לא יהודים, וכל מה שאני צריכה אני יכולה לקנות פה".
יהודי תימן חיו בקהילות מפוזרות, במאות כפרים. עד לפני כמה שנים, משפחתה של הדייה הייתה משפחה יהודית יחידה בכפר ערבי. כך היה גם בכפרים רבים אחרים, עד שלפני כ־12 שנים התאספו היהודים מכל הכפרים לעיר אחת, הקימו באחד הבתים בית כנסת מאולתר ובית ספר קטן - עם כיתה לבנים וכיתה לבנות. להסעה, דאג ראש העיר.
פעם זו הייתה קהילה מפוארת.
"כן, אבל כולם עוזבים, בתימן יש אולי שמחת לב ומזג אוויר טוב, אבל המצב הכלכלי קשה. כל מי שיכול, צריך להזדרז ולצאת משם. חוץ מזה יש בלגן עם הערבים. הרב משה נהרי, קרוב משפחה שלי, נרצח. מסוכן שם מאוד. המקום שלנו בישראל, זו הארץ הכי טובה בעולם".
בוחרים בישראל, לא בארה"ב
משה דהרי ויחיאל זינדאני עלו לישראל השבוע, אך מדברים עברית מצוינת. הנשים שלהן לא. הן ביישניות ומחכות שהגברים יסיימו לדבר בסלון. רגע לפני שיצאו לרכוש אוכל בשוק כדי לשבור את צום תענית אסתר, הם מסבירים לי למה אינם מצטערים שהשאירו הכל ובאו. "היה לנו הכל שם", הם אומרים, "אוטו, כסף ובתים, אבל אין יהודים. כאן אנחנו בין יהודים, הילדים ילכו בכבוד לבית הספר. לא נתגעגע".
איך חגגתם שם את פורים?
"זה לא אותו דבר כמו פה, שכולם יוצאים ומתחפשים ויש שמחה גדולה. הילדים רק קצת מתחפשים וזהו. משתדלים לחגוג בתוך הבית, כי מסביב ערבים".
כש־17 היהודים התימנים שעלו השבוע עזבו את תימן, הם כמובן לא נפרדו מהשכנים הערבים ולא סיפרו להם לאן הם הולכים. הם טסו לסעודיה כתיירים והמשיכו לירדן - שם כבר ידעו על בואם ועל היעד: ישראל. לסוכנות היהודית שעושה מאמצים כבירים להביא אותם ארצה יש מתחרים: חסידות סאטמר שבארה"ב. הסאטמרים חוששים שיהודי תימן "יצאו לשמד" אם יגיעו ארצה, שהפיאות יתקצרו ושהבנים כבר לא ילמדו תורה. לכן הם שולחים כרטיסי טיסה ומממנים דירות ל"עולים" שמגיעים לארה"ב.
גם הדייה נסעה דרכם לארה"ב. היא ובעלה חיו שם כשנתיים, אבל חזרו לתימן לסעוד את אביה.
למה בסוף החלטתם לעלות לישראל? את לא חושבת שהחשש של סאטמר מוצדק? פה בארץ הופכים להיות מודרניים יותר ואדוקים פחות.
"באמת שבארה"ב שומרים עליהם ומחזקים אותם, אבל הילדים לא מפותחים כמו פה, לא לומדים מחוץ לישיבה. מה אגיד לך, מי שרוצה לא להיות דתי, יכול לעזוב גם כשהוא באמריקה. וגם פה בישראל אפשר להיות דתיים.
"חוץ מזה, בארה"ב אני לא אוכל לקנות בית, אין שם סל קליטה, והשכנים לא מהעם שלי", היא מוסיפה, "כאן זו הארץ שלי".
בין דהרי וזינדאני יושב ציון דהרי, שעלה לפני שנתיים. הם עם פאות לחיים, הוא כבר בלבוש מודרני. אני שואלת את דהרי אם הוא מתכוון לשמור על הלבוש שלו בארץ. "אני רוצה להמשיך ללבוש שחור, ולהישאר עם הפאות. אבל האמת שזה לא חשוב מה לובשים, העיקר מה האדם בפנים".
אני מסתכלת עליהם וחושבת עלינו הישראלים. כמו היהודים ביציאת מצרים - רק מתלוננים. לא רואים את הנסים מול העיניים. לפני 70 שנה, כשיהודים ברחו מאירופה, הם עמדו בפני בחירה: אמריקה או ישראל. זו הייתה בחירה בין הנוחות וסיר הבשר באמריקה, לבין הקשר לעם ולגורל היהודי בישראל - ארץ שהחיים בה לא היו פשוטים. היום ישראל היא כבר הבחירה הנוחה, היא סיר הבשר. יש כאן תעסוקה, יש חופש להסתובב בלילה, יש חופש לנשים. הביטחון האישי שלנו, גם כשהוא נפגע בגלי טרור, מקבל מענה הרבה יותר טוב ממה שקורה בבריסל או בפריז.
במרכז הקליטה בבאר שבע, בבית הכנסת שאליו הגיעו יהודים מ־15 מדינות בעולם, הבנתי שהסכנה שעומדת לפתחנו אינה שלא נהיה מספיק בטוחים ומשגשגים, אלא שלא נהיה מספיק יהודים. שלא נהפוך למדינה שהיא רק סיר הבשר והחיים הנוחים, עם זהות אוניברסלית בלבד, שמעדיפה לוותר על הזהות היהודית - אלא יהדות של כאן, של ארץ ישראל.