פורים כאן. על פי המסורת זה הזמן לשמוח ולשתות עד שלא נדע מי רשע ומי צדיק. אבל למרות ההילולות מסביב, עבורי מדובר בחג מלחיץ. לא משנה כמה אשקיע בתחפושת, איזו התחכמות מחשבתית אנפיק ומה גובה ההשקעה הכספית שאבזבז על אביזרים יוקרתיים, תמיד משהו ישתבש - פאה תיתלש, שרביט יישבר והאיפור יימרח.
המזל הרע הזה הולך אתי כבר עידן ועידנים. מעשית מכיתה ו’. בפורים של אותה שנה, כמחווה של כבוד לפרי האהוב עלי בכל הזמנים, החלטתי להתחפש לבננה. שנים זללתי בננות בלי חשבון, כמו פיצוחים, לכן הרגשתי שהמעט שאני יכול לעשות עבור תדמיתן הוא להפוך ליום אחד לבננה. כדי למלא את התפקיד באופן מושלם רכשתי בריסטולים צהבהבים. הידקתי אותם באגרסיביות ועיצבתי כמיטב הדמיון. לצורך יצירת אשליה מושלמת והמחשת הריקבון המסורתי המכונה “דבש בננות” ניקדתי בטוש שחור ועבה את תחתית אליפסת הקרטון שנוצרה. אחרי מבט מדוקדק במראה יצאתי מבסוט ועטוי שריון צהבהב ל”פורימון”-כך כונה הקרנבל השנתי שנערך בבית הספר ביום החג.
מי שעוקב אחרי טורי, אולי זוכר שבשבוע שעבר תיארתי רגע ארור בילדותי, בו בריונים השליכוני לברזייה בבית הספר היסודי כשעשוע התעללותי. בדיעבד ייתכן שהעובדה שנער חיוור, נמוך וכחוש, עטה עליו קליפת בננה ענקית עוררה את הליסטים לאותה פעולה עתידית. ממש כשם שאקדח שמופיע במערכה הראשונה חייב לירות בשלישית. היום, האיוולת שבתחפושת ההיא ברורה לי. אבל בזמנו, כעולה חדש שרק הגיע מארה”ב, סברתי לתומי שיעריכו את הרעיון המקורי ואולי אפילו אקבל אהדה והערכה ברחבי השכונה. לזכותי ולצערי אומר שבאותם רגעים עדיין לא הפנמתי מספר נהלים עקרוניים:
א. המילה “בננה” שימשה בימים ההם גם ככינוי לבנות המין היפה, ובתחילת שנות השמונים בהרצליה (מה רבה הבושה, צריך לומר), גבר שדבקו בו סממני נשיות זכה לטיפול מאוד לא נעים.
ב. הדימיון בבית הספר בתחום שאילת זהות והתחפשות היה דל מאוד. לפי נתונים סטטיסטיים בלתי רשמיים, שאספתי בעצמי בדיעבד, שלושים אחוזים מהבנים במוסד התחפשו אז לקאובוי, שלושים נוספים לזורו, עשרים לחיילים ושוטרים (היה גם תלמיד שעטה זהות של סוכן מוסד אבל אף אחד לא ממש קלט את זה), ועשרת האחוזים הנותרים בחרו בתחפושות מקוריות ולעיתים מוזרות.
למיטב זיכרוני אחד מהם גילם את מגילת העצמאות, אחר התחפש לממרח חלבה גדול ממדים ושלישי לעיט עמוס נוצות שהיו לטענתו מקוריות. למרבה הצער הנועזות המחשבתית הההיא, שבימינו הפרוגרסיביים הייתה אולי זוכה להוקרה וכיבודים, החריבה חלק ניכר מילדותם של אותם הוגים מקוריים וזיכתה אותם בכאפות קצביות.
לצערי גם אני נכללתי בקבוצה הזו. אבל זה לא נגמר שם. היום ההוא היה חם במיוחד, מה שהפך אותי לבננה מיוזעת, כעוסה ומושפלת שצעדה בצעדים קצובים ומרירים ברחבי בית הספר. בשל גודלה של התחפושת התקשיתי לנוע בחופשיות ונבצר ממני ליהנות באופן מלא מפעילויות ה”פורימון”. הקושי המתסכל ביותר נגע לניסיוני להשתחל לסמטאות המבוך המפחיד, שנחשב לאטרקציה בלתי רגילה בדלות הימים ההם ועוצב בעזרת שולחנות עץ ופורמייקה. כשחמדתי לצון ובכל זאת ניסיתי לזחול פנימה, נתקעתי טוב טוב. אחרי תחינות בלתי פוסקות נחלצה לעזרתי מורה מחליפה שההתרחשות שיעשעה אותה, וישחררה את הבננה, שנמעכה קלות, לחופשי.
מאז אותו פורים אני נוקט בקו סולידי בכל הנוגע לתחפושות. בשנה שעברה הייתי סופרמן, לפני שנתיים פיטר פן. אני מניח שגם הלילה אעטה משהו סולידי.
הלוואי ויום אחד יהיה לי אומץ לחזור ולהתפרע. בכיף הייתי מתחפש לירק האהוב עלי - קייל.